הגישה החדשה בהוראת יהדות בבתי הספר הממלכתיים מאגדת את לימוד מקורות היהדות – המקרא, ספרות חז"ל, המחשבה היהודית בימי הביניים ובעת החדשה − במסגרת מקצוע אינטגרטיבי חדש המכונה תרבות ישראל. החלפת המונחים מחשבת ישראל, יהדות או תושב"ע במונח תרבות ישראל אינה פעולה סמנטית, אלא מהפיכה בתפיסת התחום.

ללא כותרת, מיכאל סגן-כהן, אקריליק על בד, 1989
באדיבות ליאורה לאור סגן-כהן
במקום שימת דגש על הקניית ידע באמצעות שליטה בהבנת הסוגות הספרותיות השונות, מודגשת בגישה החדשה חשיבותם של מקורות היהדות לעיצוב השקפת עולמם של התלמידים. הנחת היסוד היא שידע שאינו מעוגן במשמעות, נשכח בתוך זמן קצר. לעומת זאת, תפיסת מקורות התרבות היהודית לדורותיה כבסיס לדיאלוג בין ההווה לעבר, הופכת מקורות אלה לבני שיח עם עולמם של התלמידים.

לימוד מקורות היהדות מתוך גישה תרבותית אינו מותנה בקבלתם כמחייבים, אלא כמעוררי דיון וכאמצעי המאפשר לתלמידים לבחון, בעזרת המורים, עמדות וערכים שונים. בדורות עברו עיצבו מקורות אלה את תרבותו של עם ישראל, בימינו יכול הלימוד והעיון בהם לשמש נקודת השראה לפיתוחה של זיקה אישית של הלומד המתגבשת מתוך משא ומתן חופשי ופתוח עם המקורות.
מכון הרטמן הוא ממוביליה של גישה זו, התופסת עתה את מקומה כהשקפה החינוכית המרכזית בהוראת היהדות בחינוך הממלכתי. למעלה מעשר שנים מקדם המכון את לימודי תרבות ישראל ואת הטמעתם באמצעות כתיבת ספרי לימוד חדשים, ניהול תוכניות מגוונות להכשרת מנהלים ומורים והנחיית המורים בשטח.