במסגרת פסגת G7, בימי ההפצצות הישראליות באיראן, אמר קנצלר גרמניה פרידריך מרץ כי ישראל "עושה את העבודה המלוכלכת עבור כולנו". הדימוי של ישראל כמגינת העולם החופשי איננו בלעדי למאבקה מול הרפובליקה האיסלאמית. גם במלחמה בעזה היו מי שטענו שישראל פועלת בשם "העולם החופשי", בשם "המערב" מול "הברבריות" וכמייצגת של אירופה מול "האיסלאמיזם".
דימויים אלו מתקבלים באהדה בקרב רבים מפעילי ההסברה הישראלית, ונדמה להם שהם מעניקים לישראל לגיטימציה כפולה: הן מהבחינה הצבאית והן מהבחינה המוסרית. ישראל היא לכאורה מדינה אלטרואיסטית, המטהרת את הזירה לטובת הכלל. שיח זה מחמיא בוודאי לאגו הישראלי, שכן הוא מסווה בגסות את האמת הפשוטה של היחסים הבינלאומיים: המדינות כולן הן מפלצות קרות הפועלות למען הישרדותן והאינטרס האישי שלהן. ישראל אינה שונה, וזו דרכו של עולם. אולם במקרה הישראלי שיח זה משחזר באופן מעוות את האתוס הגלותי, שבו היהודי נדרש להוכיח את התועלת שלו לעולם כדי שתהיה לו זכות קיום.
אין זה נדיר לשמוע ישראלים טוענים כי העולם צריך להיות אסיר תודה למדינתם על פעולותיה הצבאיות. דרישות אלו מלוות לעתים בתסכול מהעוינות הגוברת כלפי ישראל והיהודים. אלא שדווקא בשיח שנראה כה תועלתני טמון מיתוס חזק ועתיק יומין. אימוץ רעיון "העבודה המלוכלכת" שמדינת ישראל כביכול קיבלה על עצמה מקים לתחייה, ביודעין או שלא ביודעין, דמות מיתית עמוקה ואנטישמית ביסודה: זו של התליין המקודש.
דמות היסטורית זו נותחה על ידי ההיסטוריון הבריטי חיים מקובי (1924–2004). בכתביו על ראשית הנצרות והאנטישמיות הראה מקובי כיצד פאולוס הטמיע בתיאולוגיה הנוצרית יסודות מתוך דתות הלניסטיות, ובהן דמותו של "התליין המקודש": זה שמבצע את האלימות הנדרשת עבור הקולקטיב, כאשר האחרון אינו מסוגל לשאת את האשמה. המעשה האלים שנעשה לתועלת החברה — במקרה של הנצרות העובדה שישו היה צריך למות על הצלב למען האנושות — מושלך אל דמות חיצונית, לעתים קרובות דמות תאומה של האל בתהליך של הרחקה נפשית. לאחר שמילא את ייעודו הוא מוצא את עצמו מנודה, טמא ולעתים אף שטני.
על פי מקובי, כך התגלגלה דמותו של יהודה איש קריות מתוך דמות תמימה לגמרי של תלמיד בשם יהודה תדאי, והפכה למוקד של כיליון סמלי. ומשם קצרה הדרך להכללה: תכונותיו של הבוגד המקולל הוצמדו לעם היהודי כולו.
בעיני מקובי, זהו המפתח להבנת היווצרותו של מושג "עם רוצח האל": עם שנדרש למלא תפקיד קוסמי בלתי ניתן להכלה, ושבסופו של דבר מושלך עליו כל כעס מוסרי מודחק. בעולם הטרום־מודרני, אז האל היה מוקד הערכים והזהות הפוליטית והדת היתה המסגרת שמכוחה הוגדרה ההדרה, היה זה הגיוני שסמלים דתיים יהפכו לכלים של מאבק פוליטי.
אולם המהפכה הצרפתית והופעת מושג האומה סימנו את המפנה לעידן הדמוקרטי, שבו "העם" הוא שנושא את הערכים ה"קדושים" שעליהם מתבססת החברה החדשה. כמאה וחמישים שנה לאחר מכן החליף מושג ה"ג'נוסייד", בלשונו של המשפטן היהודי רפאל למקין, את "פשע הפשעים" שבעולם המערבי הקדם־מודרני היה הַדֵּאִיסייד, או הרג האל. אבל המבנה לא השתנה: בעולם הדתי הקדם־מודרני, עָם האל נהפך לעם שרצח את האל, וכך גם בעול הקשר הסמוי והמסוכן שבין האנטי־ישראלים הקיצוניים לבין הפרו־ישראלים הנלהבים ביותר במערב ם המחולן שלנו: העם שעבורו הומשג המונח "ג'נוסייד" הופך לעם המזוהה עם ביצוע רצח־עם של עם אחר.
והנה הקשר הסמוי והמסוכן שבין האנטי־ישראלים הקיצוניים לבין הפרו־ישראלים הנלהבים ביותר במערב. מצד אחד אלה המאשימים את ישראל בג'נוסייד, ומצד שני אלה מודים לנו על ביצוע מעשה אלים בשמם, אלימות שנועדה לכאורה לגאול את העולם. בתוך הכלכלה הדתית־הפוליטית של הימין הפוסט־נוצרי, ישראל ממלאת תפקיד מקביל לתפקיד שמילא היהודי בימי הביניים, כנושא סבל הכרחי למען ישועת האחר. הפילוסוף הצרפתי איוון סגרה הגדיר זאת "פילושמיות ריאקציונית", שנכונה גם כאן: היהודי של אתמול וישראל של היום הם מושא לפולחן כפול — של הערצה שטחית שמסתירה הדרה עתידית.
לקדש את האלימות פירושו לקדש גם את מפעיליה. הקדושה, כידוע, אמביוולנטית: היא מושכת, אך גם מזהמת. העולם אינו מודה לאורך זמן למי שהורג בשמו. הוא מעריץ אותו רגע אחד, לאחר מכן מפחד ממנו — ולבסוף שונא אותו. זהו גורלו של כל תליין מקודש: להפוך למוקצה מחמת מיאוס.
שיח "העבודה המלוכלכת", אם כן, אינו מגן על ישראל — הוא מבדל אותה, ממסגר אותה כמיתוס גואל ובכך מונע כל שיח רציונלי או מוסרי על אודותיה. הוא גם מחזק דימוי מרטירולוגי מהעבר השני, שבו הפלסטינים מוצגים כקורבן. כאשר הסכסוך ממוסגר במונחים קוסמיים, מושיעים מול קורבנות, כל שיקול דעת מוסרי מודרך על ידי מיתוס, לא על ידי פוליטיקה. כך נשללת מישראל זכות ההגדרה העצמית, והחברה נלכדת בתפקיד של גואל לא רצוי, מסוכן ולא בר־קיימא.
הדיון על ישראל והפעלת הכוח שלה אינו יכול להתנתק לחלוטין ממטענים מיתיים. חלקם אינם תלויים בנו, אך ראוי שנזכור ונזכיר לעולם כי ישראל היא מדינה ריבונית — היא איננה כהן דת ואינה מקריבה דבר בשם האנושות. גם אזרחיה אינם אמורים לשאת כל תפקיד פולחני. ראוי לה לפעול בשמה בלבד, לא בשם מערב מדומיין, ולשחרר את עצמה מדימוייה האמביוולנטיים.
יש לדחות את המסגרות הסמליות שממשיכות לייחס לישראל שליחות דתית במסווה פוליטי. הפוליטיקה איננה טקס מקודש, ומי שמשליך עלינו דימויים שהודבקו בעבר ליהודים אינו חבר אמת, גם אם כרגע האינטרסים הגאוליים שלו פוגשים את האינטרסים הקיומיים של ישראל. כי בסופו של יום, מי שהסכים לשאת על עצמו את תפקיד התליין המקודש איננו זוכה לתהילת עולמים, אלא הופך את עצמו למנודה ומוקע מחוץ למחנה.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
