עד כמה חמור המשבר המתחולל בין יהדות ארה"ב לבין ישראל? האם עוד ניתן לתקן את מערכת היחסים ביניהן או שמא הגיעו הדברים לנקודת אל-חזור? הרב ד"ר רחל שבת בית-הלחמי ויוסי קליין הלוי מנתחים את שורשיו של המשבר, ומצביעים על ההזדמנות שהוא טומן בחובו – בנייה מחודשת של מערכת היחסים בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם.

בשנים האחרונות עלה לתודעה הציבורית שוב ושוב המשבר המתפתח ביחסי יהדות ארה"ב וישראל. בעיתונות הכתובה והמשודרת ניסו פרשנים לעמוד על שורשיו של המשבר, על היקפו וחומרתו, וכן על השפעותיו האפשריות במישור הפוליטי והתרבותי.
עם סיומה של תקופת ימי הזכרון הלאומיים – יום הזיכרון, יום העצמאות ויום השואה – ביקשנו לדון בשינויי היחסים בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם, ולשאול עד כמה שינויים אלו משפיעים על העצמאות של כל אחת מהן. האם המשבר בין הקהילות מצמצם את התלות ההדדית ביניהן ומגדיל את עצמאותן, או שהפגיעה שהוא מחולל ביחסים שביניהן דווקא מחלישה את כוחן של הקהילות היהודיות? מה שורשיו של המשבר, והאם ובאיזה אופן ניתן לפתור אותו?
בנושאים אלו שוחחנו עם הרב ד"ר רחל שבת בית-הלחמי ועם יוסי קליין הלוי, העוסקים רבות ביחסים שבין יהדות אמריקה לישראל ומשתתפים בפרוייקט "Engaging Israel" של מכון שלום הרטמן, שמטרתו היא הידוק הקשר בין יהדות התפוצות לחברה היהודית במדינת ישראל.

חגגנו לא מזמן את יום העצמאות הישראלי, וזו ההזדמנות לשאול האם למשבר בין יהדות ארה"ב לישראל עשוי להיות גם צד חיובי – ההפיכה של כל אחת מהקהילות הללו לעצמאית ובלתי תלויה באופן אמיתי?
יוסי קליין הלוי: לדעתי אין דבר כזה עצמאות ישראלית או עצמאות יהודית אמריקאית, שכן שתי הקהילות הללו תלויות אחת בשנייה. בטווח הארוך יהדות ארה"ב לא תחזיק מעמד ללא מדינת ישראל, אולי מלבד הקהילות האורתודוכסיות, שכן אחד המקורות של החיות היהודית האמריקאית הוא מדינת ישראל וההתפתחויות ההסטוריות שעברו עליה. מנגד, ספק אם מדינת ישראל תוכל להחזיק מעמד בלי התמיכה הפוליטית והבטחונית של ארה"ב, הנובעת בין היתר מתמיכתה של יהדות אמריקה בנו.

רחל שבת בית-הלחמי: אני רואה את המצב באופן הפוך לגמרי: בשונה מהמצב ההסטורי עד כה, אנו נמצאים לראשונה במצב בו שתי הקהילות הללו לא זקוקות אחת לשנייה ואין ביניהן יחסי תלות. כל אחת מהן מצליחה ופורחת מבחינה כלכלית ותרבותית, ושתיהן דואגות לכל ההיבטים של קיומן היהודי. בעבר היתה ישראל תלויה בתמיכה הכספית של יהדות אמריקה ובעלייה לארץ של בניה, ויהדות ארה"ב היתה זקוקה לתחושת הכבוד שישראל הקנתה לה ולידיעה כי יש ליהודים מקום בעולם בו הם שווי זכויות; אך כיום כל קהילה היא עצמאית לחלוטין ואינה זקוקה לחברתה. במובנים רבים, המשבר אותו אנחנו חשים היום הוא תוצאה של אותו חוסר תלות – הוא זה שמאפשר את המשבר.

מה טיבו של המשבר הזה ועד כמה הוא באמת חמור?
יוסי קליין הלוי: אנחנו בהחלט בתוך משבר, והוא הולך ומעמיק. חזרתי לא מזמן מביקור ארוך בקהילות יהודיות בארה"ב, וגיליתי ניכור עמוק בקרב יהודים אמריקאים כלפי ישראל – לא רק של יהודים מתבוללים, שהקשר איתם תמיד היה חלש יותר, אלא גם בקרב כאלו המזדהים באופן פעיל כיהודים.
יש אירוניה כואבת בכך שהישראלים גילו את יהדות ארה"ב ואת חשיבותה דווקא ברגע ההסטורי שבו הרבה יהודים אמריקאיים מאבדים את העניין בנו. כל השנים לקחנו את יהודי אמריקה כמובן מאליו – את התמיכה שלהם בנו, האהבה, הכח העצום שלהם – ולא התייחסנו ברצינות להתחדשות הרוחנית שהם עברו. בתודעה הקולקטיבית שלנו שמרנו דמות אנאכרוניסטית של יהדות אמריקה; ראינו יהדות מתבוללת, ששואבת את כל כוחה ממדינת ישראל ואין לה עוצמות רוחניות משלה. כיום אני מרגיש שישראלים רבים, ובהם מנהיגים, פוליטיקאים ומחנכים, מתחילים לגלות את הקסם, היצירתיות והגיוון של יהדות אמריקה. זה קורה כאמור באיחור רב, והדבר העצוב הוא שכעת התפקידים התחלפו – האדישות שישראל שידרה כלפי יהודי ארה"ב הופנמה אצלם וגרמה אצל רבים מהם לתחושת אדישות כלפינו.
עם זאת, צריך לדעת כי כלל לא מאוחר להציל את המצב. יתרה מזאת, בהחלט ייתכן שהמשבר הזה הוא הזדמנות לשינוי, שיאפשר לנו לא רק להשיב את המצב לקדמותו (יעד שכלל לא בטוח שנכון לשאוף אליו), אלא לשנות לחלוטין את מערך היחסים בינינו ולכונן אותו מחדש בצורה בוגרת יותר.

רחל שבת בית-הלחמי: בהחלט יש ניכור גובר בין יהדות ארה"ב לישראל בעשור האחרון, ואנו שומעים זאת ממנהיגי קהילות אמריקאיות ומרבנים, בעיקר ליברלים, שחשים כי אין להם צורך יותר ביחסים עם ישראל. אנחנו בישראל רגילים לגשת למערכת היחסים המורכבת הזו מתוך הנחה כי לכל יהודי צריך להיות מקום חם בלב לציון ולישראל, אך עבור יהודים אמריקאים רבים הנחה זו כבר אינה נכונה. חלקם טוענים כי זיקה כלשהי למדינת ישראל או לארץ ישראל אינה חלק הכרחי בזהות היהודית שלהם, ויתרה מכך – חלקם סוברים כי זיקה כזאת רק מסבכת את זהותם ומערימה קשיים ובעיות על קיומם היהודי. ממילא – הם לא רואים כל צורך ביחסים בינם לבין ישראל, ולפעמים אף מוצאים בהם טעם לפגם.
אך כאמור, המשבר הוא תוצר של חוסר התלות בין שתי הקהילות, שהוא למעשה דבר חיובי. שכן עתה יש באפשרותנו לבנות מחדש את היחסים בין יהדות אמריקה לישראל, אך הפעם לא על בסיס תלות הדדית, אלא באופן בוגר והדדי יותר.

מצעד תמיכה בישראל של ארגוני יהודים מארה"ב ומקנדה,
מדרחוב בן יהודה בירושלים, 2003
צילום: אריאל ירוזולימסקי

מה מאפיין יחסים בוגרים כאלו? במה הם נבדלים מהיחסים הקודמים?
יוסי קליין הלוי: לדעתי בראש ובראשונה אלו יחסים של שוויון, בהם שתי הקהילות יחד אחראיות באופן שווה על עתיד העם היהודי. בנוסף, היחסים צריכים לעבור למישור תרבותי עמוק יותר. עד עתה הברית המשותפת התמקדה במישורים פוליטיים; אחרי מלחמת העולם השנייה, פעלנו יחד לחזור ולהיות עם במשפחת העמים, וכך סיכלנו את כוונת הנאצים להוציא את העם היהודי אל מחוץ לאנושות. זה היה הבסיס האידיאולוגי המשותף לישראל וליהדות ארה"ב, והוא התבטא בכך שישראל נתנה ליהודי אמריקה גיבוי וכח להשתלב במרחב הציבורי האמריקאי כשווים בני שווים – מתוך העוצמה של הקמת המדינה ושל מלחמת ששת הימים – ומנגד, סייעו יהודי ארה"ב לישראל להשתלב היטב בזירה הבין-לאומית בעזרת משקלם בפוליטיקה האמריקאית. מבחינה זו שיתוף הפעולה בינינו הניב הצלחה אדירה. אך במישור הרוחני לא ידענו לחזק אחד את השני; ישראל לא ידעה איך ללמוד מההתרחשות התרבותית והיצירתית בארה"ב, והניסיון להחדיר את השפה העברית לתוך החיים היהודיים בארה"ב נכשל. זהו בדיוק השלב הבא, שיכול להתפתח דווקא מתוך המשבר הנוכחי – שיתוף פעולה גם במישור התרבותי והרוחני, והתעניינות הדדית גם ברבדים הללו של הקיום היהודי.

רחל שבת בית-הלחמי: באופן כללי, כל יחסים הדדיים ובוגרים מבוססים על כבוד הדדי. במקרה של שתי הקהילות עליהן אנחנו מדברים, עליהם להתבסס בנוסף לכך על הערכים המשותפים של שתי הקהילות, שהם למעשה הערכים היהודיים הבסיסיים: ערבות הדדית, מחויבות לכלל ישראל ולברית של עם ישראל, פלורליזם וכבוד הבריות.
אך כדי לכונן יחסים בוגרים עלינו גם להפנים כי אנחנו נמצאים במצב של "דו-מרכזיות", בו ישנם שני מוקדים מרכזיים של העם היהודי, השווים בערכם. גם אם אנחנו לא אוהבים את זה, זה המצב בפועל היום, ואותו יש לקבל ואיתו יש לפעול. החזון הציוני המקורי הניח כי במדינת ישראל יתכונן המרכז של העם היהודי, ומסביבו יהיו "תפוצות" יהודיות שיהיו משניות לו (לכן אני לא מקבלת את המינוח "תפוצות", שיוצר היררכיה בין מדינת ישראל לשאר קהילות יהודי העולם). אך כיום אנו רואים כיצד למשל מתגשם החזון של אחד העם על התחדשות היהדות בצורה דו-מוקדית; בניגוד להנחתו כי התחדשות זו תתרחש בארץ ישראל ומשם תקרין החוצה, היא הולכת ומתפתחת בשני המוקדים היהודיים בו זמנית ובאופן שווה. כאמור, שני המרכזים שווים בערכם ובחשיבותם, והם משפיעים אחד על השני כל הזמן. הפנמה של תמונת המצב הזאת, שסותרת במידה מסויימת את החזון הציוני המקורי, היא נקודת הפתיחה לקראת בניית יחסים בוגרים יותר בין יהדות ארה"ב לישראל.

מה יוכל כל צד להביא עמו אל מערכת היחסים השוויונית הזו? מה הייחודיות של ישראל לעומת זו של יהדות ארה"ב?
יוסי קליין הלוי: התמונה שיש לי על יהדות ארה"ב וישראל אינה של שני מרכזים זהים. אמנם לשתי הקהילות יש חשיבות בבניית התרבות היהודית, אך הן פועלות בצורה שונה למדי. הדימוי שלי הוא שישראל היא כמו באר – צרה, לעתים חשוכה, אך מאוד מאוד עמוקה. העומק של ההסטוריה היהודית והאפשרות לחוות אותה נמצאים כאן, בישראל. לעומת זאת, ארה"ב היא מדינה ענקית בגודלה, כמעט נטולת גבולות גיאוגרפיים וגבולות אישיים, הארץ שבה הכל אפשרי; זה היתרון שלה על הבאר. יהדות אמריקה הפנימה בצורה הרחבה ביותר את הפתיחות ואת החופש ואימצה אותם לחיק היהדות. אך מצד שני, החסרון שלה הוא השטחיות, שלפעמים באה יחד עם הרוחב.
לפי המודל הזה (וכמו כל מודל, הוא מבוסס על הכללה גסה), נדמה לי שהמטרה שלנו צריכה להיות ללמוד אחד מהשני – אנחנו נוכל לתת להם עומק והם יוכלו לתת לנו מרחב ופתיחות. יהדות אמריקה יכולה ללמוד מישראל על העוצמה והחיות שביהדות הקשורה להסטוריה שלה ולמימד הלאומי שבה; אלו מימדים רוחניים משמעותיים שיהדות אמריקה תאבד אם תתרחק מישראל.
מנגד, תחום חיוני שבו אנחנו יכולים להיעזר ביהדות ארה"ב הוא האפשרות לקיום היהודי הלא-אורתודוכסי. החברה הישראלית נמצאת כיום בשלב בו היא יוצאת מהקוטביות הצרה שאפיינה אותה כל השנים – בין דתיות אורתודוכסית לחילוניות. לאט לאט הולך ומתבהר כי דווקא במרחבים שבין שני הקטבים הללו, שבהם רוב היהודים הישראלים נמצאים – שם נמצא העתיד של הזהות היהודית-הישראלית. מה שמוטל עלינו עכשיו הוא לתת למרחבים האלה שם, צורה והגדרה, וההשראה לכך יכולה לבוא מאמריקה, שם יש ניסיון עשיר בתחום הזה. פעמים רבות יהודים אמריקאיים שמבקרים כאן לא כל כך מבינים את החילון הישראלי והם עומדים תמהים מולו, שכן בעולם שממנו הם באים הזהות היהודית מאוד נוכחת גם אצל מי שאינו משוייך לזרם הדתי האורתודוכסי.
אמנם אני לא חושב שאנחנו צריכים לאמץ את מה שקורה שם; התנאים שלנו שונים משלהם (ודווקא לטובה – בישראל, בתוך קיום יהודי ריבוני, מה שנקרא "Jewish Renewal" יכול להתרחש בצורה הרבה יותר טבעית). אך בעיני זה האתגר הרוחני של הדור שלנו – לתת מקום של ממש לאותו "אמצע", המרחב המרתק והמדהים הזה שמושך אליו כל הזמן עוד ועוד פוסט-חילונים וגם פוסט-דתיים. אם נעבור את התהליך הזה הדבר גם יתרום ליצירת שיח אמיתי ועמוק יותר עם הקהילה היהודית האמריקאית.

רחל שבת בית-הלחמי: אני מרגישה את התרומה של יהדות ארה"ב במקום קצת שונה. נכון שיש שם תסיסה יהודית משמעותית וגמישות של זהות יהודית, אבל נדמה לי שזה קורה גם כאן בארץ; כתיבה של תפילות חדשות ומוזיקה יהודית – אלו קורים בישראל אפילו יותר מאשר באמריקה.
מה שבעיני מאפיין את הקיום היהודי שם, וממנו אנחנו יכולים לשאוב, הוא ההתפתחות של פלורליזם יהודי אמיתי ומלא. אמנם גם בארץ יש פלורליזם, אך כאן הממסד אינו מכיר בו. במישור עקרוני יותר יכולה יהדות ארה"ב ללמד אותנו על קיום יהודי שפורץ את הגבולות של עצמו, שיש לו הצלחות פוליטיות וכלכליות אדירות: יהודי בארה"ב יכול להגיע לעמדות השפעה בלתי-נתפסות מבחינת ההסטוריה היהודית כמו למשל להיות נשיא ארה"ב. מן הצד השני, יהדות ישראל יכולה ללמד הרבה את יהדות ארה"ב על המפגש בין יהדות לקיום לאומי יומיומי: בניית חברה, ממשלה, צבא; החלת הערכים היהודיים על חברה ריבונית שלמה, על מערכת חינוך ובריאות. הדברים הללו, שיכולים להתרחש רק בישראל, מפתחים ומעמיקים את היהדות עצמה, וממילא – תורמים גם לקהילת יהודי ארה"ב ומעניקים לה השראה.
כאמור, בעתיד אני רואה תמונה דו-סטרית, בה המרכזים משפיעים אחד על השני במידה שווה. במערכת יחסים כזו, גם ישראלים ישלחו את תלמידיהם לשנה בקהילה יהודית בארה"ב, כפי שרבים מיהודי אמריקה עושים, אך לא במטרה לתרום לקהילה האמריקאית אלא מתוך מוטיבציה ללמוד ולקבל ממנה. דוגמא אחרת, שנשמעת לנו היום בלתי אפשרית, היא שישראלי יתרום כסף לטובת פרוייקט יהודי בארה"ב. זה מצב שבו יש יחסים של כבוד אמיתי ולא של תלות הדדית, והם אלו שיקחו את העולם היהודי לקראת האופק הבא שלו.