הדת וניהול ענייני המדינה הם כשני גלגלים בעגלת החברה. בין אם יש שניים, ארבעה או שמונה גלגלים, כל עוד כולם נעים באותו כיוון נכון ומסתובבים בתיאום במסלולם התקין – לא תהיה ביניהם התנגשות. אין זה נכון כי אין נקודת מפגש או קרקע משותפת בין המדינה לדת. בפועל, הן משתלבות זו בזו, בתנאי שיש  שיתוף פעולה ביניהן ואין כוונה של המדינה או של הדת לשלוט באופן בלעדי. תפיסה עקרונית זו, מקבלת ביטוי מעשי וברור בדרשה האחרונה של הנביא מוחמד עליו השלום.

האמיר מחמד שריף עודה

בחג׳ת אל־וודאע (נאום עלית הרגל של הפרידה), פונה הנביא אל כלל בני האדם כקהילה אנושית אחת, ומניח תשתית ערכית של שוויון, צדק ואחריות משותפת כבסיס לחברה כולה. הנביא אומר: "הוי אנשים, הן ריבונכם אחד, והן אביכם אחד. כולכם מאדם, ואדם מעפר. המכובד שבכם אצל אלוהים הוא החסיד". מיהו החסיד? זה הדואג לכל אדם. שהרי אם אני דואג רק לילדים שלי, אין הבדל ביני לבין חיית טרף בג'ונגל, שגם היא דואגת לילדים שלה. בן אדם הוא לא רק מי שדואג לילדים שלו, למפלגה שלו, לעם שלו ולמדינה שלו. בן אדם הוא מי שדואג לכל אדם באשר הוא עלי אדמות. ההבדל בין אדם לחית טרף הוא תכונת החמלה, שבלעדיה האדם אט אט נהפך לחיה. החמלה היא צורך  בסיסי לאנושיות האדם. האדם נחשב לאדם כל עוד הוא נוהג כלפי אחיו, גם אם הוא רחוק, בעדינות, בחמלה וברחמים. בן אדם  מרגיש בכאב של האחרים. אם אני לא כואב את  סבלו של ילד יהודי, יש בעיה באנושיות שלי, וכן להפך.

כך אומר הנביא מוחמד עליו השלום בדרשתו האחרונה: "אין יתרון לערבי על פני מי שאינו ערבי אלא ביראת שמיים". דברים אלו אינם רק קריאה דתית, אלא עיקרון יסוד לניהול חברה, מדינה ומשטר תקין: שלילת עליונות, אמונה בשוויון אנושי מלא והצבת הצדק, האחריות והמוסר כבסיס היחיד ללגיטימיות של כוח ושלטון.

מדינה דמוקרטית ליברלית אינה רק מדינה שבה מתקיימות בחירות, אלא כזו המכירה בזכויות הפרט של כל אזרח ואזרחית ללא אפליה על רקע לאום, דת, מגדר, דעה או מוצא. אך על מדינה ליברלית גם להכיר בזכויות קולקטיביות של הקבוצות החיות בה. בהקשר זה, הגדרה של המדינה כיהודית יכולה להתבטא בהכרה בזכויות הקולקטיביות של העם היהודי: במעמדה של השפה העברית, במקומה של המורשת היהודית, בתרבות ובחגים היהודיים. אולם דמוקרטיה אינה נעצרת בזהות הרוב, על המדינה להכיר באותה מידה בזכויות המיעוטים החיים בה. הכרה בשפה, בתרבות בחגים ובזכויות של בני הדתות האחרות אינה פוגעת בזהותה של המדינה, אלא מחזקת את הלגיטימיות הדמוקרטית והמוסרית שלה.

כאן מהדהד עיקרון יסוד אסלאמי ברור, כפי שנאמר בקוראן: "הוי המאמינים, בעת תקומו להעיד לפני אלוהים, שמרו אמת, ואל תניא אתכם שנאת אנשים מלנהוג בצדק. נהגו בצדק, זה קרוב יותר לצדיקות" (סורת אל־מאאִדה, פסוק 9). הקוראן מדגיש כי החובה לצדק קודמת לכל רגש, זהות או עימות, וכי גם מול יריב או אויב אסור לאדם לסטות מן ההגינות.

הניסיון ההיסטורי, בעולם כולו, מלמד אותנו כי מדינות אינן מתפרקות בגלל ריבוי זהויות, אלא בגלל חוסר יכולת להכיל אותן. מדינה מודרנית, יציבה ובריאה מחויבת לייצר מרחב אזרחי משותף, שבו דתות ותרבויות מתקיימות זו לצד זו, לא מתוך שליטה או עליונות, אלא מתוך הסכמה ודיאלוג.

כאן ראוי להתבונן במודל היסטורי חשוב: "חוזה המדינה", חוקת אל־מדינה, הסכם האזרחות הראשון שנחרט אי פעם בהיסטוריה האנושית, בין הנביא לבין השבטים היהודים. זהו מסמך יוצא דופן, הנחשב בעיני חוקרים רבים לחוקה האזרחית הראשונה בהיסטוריה, משום שהוא הגדיר שייכות פוליטית על בסיס אזרחות ושותפות מלאה, ולא על בסיס דתי או לאומי.

לפי החוזה, כל תושבי העיר הוגדרו כ"אומה אחת". חופש דת ופולחן הובטח לכולם, ללא זכות יתר למוסלמים. כן הובטחו הגנה וביטחון משותפים לכולם, וכן שוויון כללי בזכויות ובחובות.

האסלאם עצמו לא הפך את חסידיו לשליטים על אחרים בשם אללה. הנביא מוחמד הזהיר מפני יומרה כזו, ואף הורה לחסידיו: "אם יבקשו ממך לשפוט אותם על פי המשפט של אלוהים, אל תעשה זאת. שפוט אותם על פי משפטך ומשפט חבריך, שכן אינך יודע מה עתיד אלוהים לפסוק לגביהם". אל לך להיות  האפוטרופוס של אללה. זוהי הוראה של צניעות שלטונית עמוקה: שלטון אינו קדוש, ושום אדם אינו דוברו הבלעדי של אלוהים.

עיקרון זה מקבל ביטוי ברור גם בקוראן, הקובע כי גם בעת סכסוך חובתה של הקהילה לפעול לפיוס, לצדק ולהוגנות: "ואם שתי קבוצות מן המאמינים יריבו, עשו שלום ביניהן, ואם תתנכל אחת מהן לשניה, הילחמו במתנכלת עד אשר תסכים לקבל את צו אלוהים (כלומר השלום). וכאשר תסכים השלימו ביניהן את השלום ביושר, ועשו צדק. הנה אלוהים אוהב את עושי הצדק" (אל־חֻג’וראת, פסוק 10).

מכאן עולה מסר רחב וחד: העולם לא יזכה לשלום ולביטחון כל עוד המדינות אינן נהנות משלום פנימי וביטחון אזרחי בתוכן, ולהפך: מדינה לא תטעם טעם של שלום אמיתי כל עוד אין שלום בעולם כולו. שלום המדינות ושלום העולם כרוכים זה בזה, וכאשר עיקרון זה אינו מתקיים גם המסגרות הבין־לאומיות שנועדו לשמור על שלום וביטחון מאבדות את תוקפן.

• האמיר מחמד שריף עודה הוא ראש העדה האסלאמית האחמדית בארץ. את הדברים הנ"ל נשא במושב הבינדתי בכנס הליברלי הראשון של התנועה לאיכות השלטון, שבה השתתפו גם נציגים מטעם מכון הרטמן.