שיעור 5: מבוא לתלמוד א


שיעור זה הוא חלק מהקורס "מבוא לספרות חז"ל" בהנחיית פרופ' ישי רוזן-צבי. לחזרה לקורס לחצו כאן.

לחזרה לסדרת הקורסים המצולמים של תוכנית בארי לחצו כאן.


קישור לשיעור

תקציר:

שיעור זה מציג מבוא לתלמוד הבבלי. באמצעות עיון טקסטואלי בשתי סוגיות תלמודיות, משרטט ישי רוזן צבי קווים לאופיו של הדיון התלמודי ומתמקד ביחסו של התלמוד לקנון הניצב ביסודו, המשנה.

עיון בסוגיות ממחיש כיצד התלמוד הוא "מהפכן שקט" – מציג עצמו כמי שמפרש את המשנה, אולם למעשה מקדם אג'נדה חדשה משלו. על הקוראים לנקוט בקריאה ביקורתית ו'חשדנית' על מנת להתחקות אחר המהלכיים התלמודיים ולהצליח לשחזר ולהתחקות אחר האג'נדה התלמודית.

סוגיה 1: בבלי, בבא בתרא, דף ז (ראו מקור 1)

המשנה במקור, הדנה בהלכות שכנים, קובעת שיש להקים שער לחצר משותפת ואף ניתן לכפות אדם שמצטרף לחצר להשתתף בתשלום ההוצאות הכרוכות בבניית השער.

התלמוד תוהה על קביעת המשנה, בציטוטו מעשה חסידי שמניח, שלא כדאי לבנות שער משום שהוא מונע אפשרות של כניסה ספונטנית לחצר (במעשה החסידי מדובר על חסיד שבנה שער ומנע בכך את מנהגו של אליהו הנביא לבקר בחצרו).

התלמוד מיישב בין המשנה למעשה החסידי באמצעות הבחנה בין המקרים: בעוד שהמשנה מדברת על מקרה שאפשר להכנס לחצר מבחוץ (למשל כשיש דלת וידית חיצונית), הרי שמעשה החסיד נסוב על מקרה שבו אי אפשר להיכנס מבחוץ (כי אין דלת או יש דלת והידית מבפנים ולא ניתנת לשימוש של אנשים המגיעים מבחוץ).

רוזן-צבי מסביר כי אופיו הפורמאלי של הדיון התלמודי מכסה על המהלך הרעיוני המהפכני שמתרחש בסוגיה. התלמוד מציג מהלך פורמאלי שלכאורה מיישב בין המקורות הסותרים, אולם למעשה הוא מבטל את הלכת המשנה לחלוטין! שהרי ההסבר המוצע להבנת קביעת המשנה, שיש להציב שער לחצר, הוא שמדובר בשער עם דלת וידית חיצונית, המאפשרים כניסה חופשית לכל המעוניין! כך יוצא שמבחינה מהותית, התלמוד מבטל את הרעיון שהמשנה ביקשה לקדם, של שער וחצר סגורה.

בנוסף, יש לשים לב שהסתירה המצויה בליבת הדיון התלמודי היא בין המשנה לבין מעשה חסידי, שלמעשה לא מהווה מקור סמכותי לערעור על המשנה! עובדה זו מחזקת את ההבנה שהבבלי מציע מהלך מהפכני שנועד לערער על עמדת המשנה, שמאמצת את נקודת המבט של בעלי הבתים ומבקשת לשמור עליהם באמצעות הקמת השער. בניגוד לכך, התלמוד בוחר לאמץ את נקודת המבט של העניים חסרי הבית, המצויים מחוץ לחצר ומעוניינים להשתמש בה. לשם כך מוצג מקור הסותר את המשנה (הסיפור החסידי) ופשרה בין המקורות. אולם למעשה, המהלך ה"פורמאלי" הזה משרת את התלמוד לעקר לחלוטין את קביעת המשנה (הרי אין טעם בבניית שער אם צריך לוודא שהוא יהיה עם ידית ויאפשר כניסת כל מאן דבעי).

כך מקדם התלמוד, במהלך "פורמאלי", מהפך רעיוני התומך באג'נדה סוציאליסטית חדשה, המבטלת לחלוטין את תפיסת המשנה.

דוגמה 2: בבלי, מסכת ברכות פרק ד (ראו מקור 2)

המשנה מציגה מערכת זמנים של תפילת השחר וזמני קריאת שמע (ק"ש – מעלות השחר עד הנץ החמה, תפילה – מהנץ החמה עד חצות היום). פרטי ההלכות הנזכרות במשנה יוצרים תמונה ברורה לפיה המשנה מייחסת ערך לזמני התפילה עצמם.

לעומת זאת, התלמוד הבבלי מציג תפיסת עולם מנוגדת, הרואה חשיבות גם בתפילה המתקיימת שלא בזמנה. תפיסה תלמודית זו מתגבשת בסוגיה באמצעות הצגת סדרת מימרות בשם ר' יוחנן, המציעות פרשנות מצמצמת לקביעות המשנה ועל ידי כך גוברות על תפיסת המשנה ביחס לחשיבות זמני התפילה ומנטרלות אותה. כך למעשה מערכת זמני התפילות של המשנה מוכפפת למערכת חדשה של "תשלומי" תפילות הרואה בתפילות כמערכת הניתנת להשלמה גם שלא בזמנן המיועד. המהלך המוצע בבלי (בשם ר' יוחנן) הינו מהפכני ביותר! הוא מכפיף את התפיסה התנאית המדייקת בזמני התפילות לשיטת ר' יוחנן, המאפשרת השלמת התפילות בזמן מאוחר יותר, ובכך עושה בירוקרטיזציה של התפילה, המנוגדת לתפיסה המוצגת במקורות התנאים. בדומה לסוגיה הקודמת, גם המהלך הנוכחי נעשה בכסות פרשנית של המשנה ולא כמהלך מהפכני תלמודי מוצהר.

מקורות נלווים

  1. תלמוד בבלי, בבא בתרא, דף ז ע"ב
    מַתְנִי׳ כּוֹפִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת בֵּית שַׁעַר וָדֶלֶת לֶחָצֵר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר לֹא כׇּל הַחֲצֵרוֹת רְאוּיוֹת לְבֵית שַׁעַר כּוֹפִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת לָעִיר חוֹמָה וּדְלָתַיִם וּבְרִיחַ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר לֹא כׇּל הָעֲיָירוֹת רְאוּיוֹת לְחוֹמָה כַּמָּה יְהֵא בָּעִיר וִיהֵא כְּאַנְשֵׁי הָעִיר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ קָנָה בָּהּ בֵּית דִּירָה הֲרֵי הוּא כְּאַנְשֵׁי הָעִיר מִיָּד:
    גְּמָ׳ לְמֵימְרָא דְּבֵית שַׁעַר מְעַלְּיוּתָא הִיא וְהָא הָהוּא חֲסִידָא דַּהֲוָה רְגִיל אֵלִיָּהוּ דַּהֲוָה מִשְׁתַּעֵי בַּהֲדֵיהּ עֲבַד בֵּית שַׁעַר וְתוּ לָא מִשְׁתַּעֵי בַּהֲדֵיהּ לָא קַשְׁיָא הָא מִגַּוַּאי הָא מִבָּרַאי וְאִי בָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא מִבָּרַאי וְלָא קַשְׁיָא הָא דְּאִית לֵיהּ דֶּלֶת הָא דְּלֵית לֵיהּ דֶּלֶת אִי בָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא דְּאִית לֵיהּ דֶּלֶת וְלָא קַשְׁיָא הָא דְּאִית לֵיהּ פּוֹתַחַת הָא דְּלֵית לֵיהּ פּוֹתַחַת אִי בָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא דְּאִית לֵיהּ פּוֹתַחַת וְלָא קַשְׁיָא הָא דְּפוֹתַחַת דִּידֵיהּ מִגַּוַּאי הָא דְּפוֹתַחַת דִּידֵיהּ מִבָּרַאי
  2. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כו ע"א-ע"ב
    מַתְנִי׳ תְּפִלַּת הַשַּׁחַר עַד חֲצוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת. תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד פְּלַג הַמִּנְחָה. תְּפִלַּת הָעֶרֶב אֵין לָהּ קֶבַע. וְשֶׁל מוּסָפִים כׇּל הַיּוֹם, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁבַע שָׁעוֹת.
    גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: מִצְוָתָהּ עִם הָנֵץ הַחַמָּה, כְּדֵי שֶׁיִּסְמוֹךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה, וְנִמְצָא מִתְפַּלֵּל בַּיּוֹם! ידכִּי תַּנְיָא הַהִיא לְוָתִיקִין. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וָתִיקִין הָיוּ גּוֹמְרִים אוֹתָהּ עִם הָנֵץ הַחַמָּה. טווְכוּלֵּי עָלְמָא עַד חֲצוֹת וְתוּ לָא, וְהָאָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית — מִתְפַּלֵּל בְּשַׁחֲרִית שְׁתַּיִם, שַׁחֲרִית — מִתְפַּלֵּל בְּמִנְחָה שְׁתַּיִם. טזכּוּלֵּי יוֹמָא מְצַלֵּי וְאָזֵיל, עַד חֲצוֹת, יָהֲבִי לֵיהּ שְׂכַר תְּפִלָּה בִּזְמַנָּהּ, מִכָּאן וְאֵילָךְ, שְׂכַר תְּפִלָּה — יָהֲבִי לֵיהּ, שְׂכַר תְּפִלָּה בִּזְמַנָּהּ — לָא יָהֲבִי לֵיהּ. יזאִיבַּעְיָא לְהוּ: טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה, מַהוּ שֶׁיִּתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם? אִם תִּמְצָא לוֹמַר, טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית מִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית שְׁתַּיִם, מִשּׁוּם דְּחַד יוֹמָא הוּא, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד״, אֲבָל הָכָא תְּפִלָּה בִּמְקוֹם קׇרְבָּן הִיא, וְכֵיוָן דְּעָבַר יוֹמוֹ בָּטַל קׇרְבָּנוֹ. אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דִּצְלוֹתָא רַחֲמֵי הִיא, כׇּל אֵימַת דְּבָעֵי מְצַלֵּי וְאָזֵיל. יחתָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה — מִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם דְּעָבַר יוֹמוֹ בָּטַל קׇרְבָּנוֹ. יטמֵיתִיבִי. ״מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת״: ״מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן״ — זֶה שֶׁבִּטֵּל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית וּקְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית, אוֹ תְּפִלָּה שֶׁל עַרְבִית אוֹ תְּפִלָּה שֶׁל שַׁחֲרִית. ״וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת״ — זֶה שֶׁנִּמְנוּ חֲבֵירָיו לִדְבַר מִצְוָה, וְלֹא נִמְנָה עִמָּהֶם. כאָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — שֶׁבִּטֵּל בְּמֵזִיד. כאאָמַר רַב אָשֵׁי: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״בִּטֵּל״, וְלָא קָתָנֵי ״טָעָה״, שְׁמַע מִינַּהּ.