ד"ר מלילה הלנר-אשד, בתוך העולם הרחב של מדעי היהדות, או מחקר ההגות היהודית – מה מייחד את מחקר הקבלה?

באופן כללי, תפקידו של מחקר היהדות הוא לגלות, לחשוף ולחקור את שבעים הפנים או הצורות השונות של היהדות. אחד הפנים המיוחדות ביותר ביהדות היא תורת הסוד, מראשיתה ועד היום. מחקר הקבלה מוציא לאור באופן ביקורתי ומתוך נקודת מבט מחקרית-היסטורית גנזים של מערכת תרבותית שלמה שהיתה חשובה ביותר בעולמם של היהודים, ומבחינה זו למחקר הקבלה יש חשיבות ממש כמו למחקר ספרות חז"ל, למחקר של כתבי פילון האלכסנדרוני או של הפילוסופיה היהודית בימי הביניים.

ייחודה של תורת הסוד על פני כל אלו הוא שנקודת המוצא שלה אינה הפן הנגלה וההלכתי של התרבות היהודית, אלא הפרשנות האיזוטרית הקשורה לצדדים הפחות רציונליים של המסורת. תורת הסוד מתחקה אחר אופנים שונים של התקשרות של בני האדם עם האלוהות, ויש לה עניין עמוק בעולם הנפש ובתהליכים הרוחניים האנושיים. הקבלה, ותורת הסוד בכלל, צופנים בחובם תפיסת עולם מקיפה, הנוגעת לכל תחומי חייו של האדם: תפיסת הנפש, האלוהות, הקשר בין האדם לאל, התפילה, הרע, ועוד.

ענף אחר של המחקר מתמקד לא במקומה של הקבלה בתוך תמונת העולם היהודית, אלא בוחן את המיסטיקה היהודית מנקודת מבט אחרת, השוואתית – על רקע תופעות מיסטיות בדתות אחרות.

אכן, מחקר הקבלה עוסק בטקסטים אותם חיברו יהודים בדורות שונים המתעדים כיסופי נפש אל האלוהות וחוויות של התקשרות, התגלות, והפתחות למימדים החורגים מהתודעה היומיומית. מכיוון שאלו חוויות אנושיות יסודיות, מחקר הקבלה מאפשר התבוננות רחבה בתופעה הזאת בדתות השונות, תוך גילוי המשותף לתופעות המגוונות הללו אבל גם של הייחודיות של המופע המיסטי בתוך הדת היהודית.

כך למשל, ללא היכרות עם דתות שפיתחו שפה מעמיקה סביב שאלות הקשורות לתודעה, כמו הינדואיזם ובודהיזם, קשה היה לתת שפה ללשונות האחדות וההתאחדות עם האל שאנחנו מוצאים בספר הזוהר. קריאה של טקסטים קבליים מול מסורות מיסטיות נוצריות שעסקו בחוויה של התאחדות עם האל או עם ישו, כמו גם מסורות הינדואיסטיות, מאפשרת השוואה לגבי תפיסות ההכרה האנושית: האפשרויות שגלומות בה, גבולותיה, איכויותיה השונות – תודעה דואלית מול תודעה אחדותית – והמעברים ביניהן.

כיוון אחר שאני מוצאת אותו פורה במיוחד הוא מחקר השוואתי בין תופעות קבליות לבין הזרם הסוּפי, המייצג את המיסטיקה האיסלאמית. כבר כמה שנים שאני מלמדת שיעור משותף עם פרופ' שרה סבירי, שחוקרת את האסלאם הסופי במשך עשרות שנים. בכל שיעור אנחנו מציגות יחד טקסטים מן הזוהר והקבלה לצד מקורות מן האסלאם הסופי. הניסיון הוא לראות את נקודות הדמיון, לצד עמידה על הטעם המיוחד שבכל אחת מן התרבותיות המיסטיות הללו.

איזה תובנות עלו משיתוף הפעולה הזה?

גילינו למשל את הפער בין מעמדן של הדמויות המכוננות בשתי המסורות. בעוד במיסטיקה המוסלמית למיסטיקאים, 'ידידי האל', יש מעין 'חסינות' מפני כל חטא, במסורת המיסטית היהודית יש תפיסה מורכבת יותר של דמויות מופת, ותמיד נשמרת האפשרות לביקורת עליהן. או, מצד אחר, בולט מאוד הצד הרגשי המוגבר של התמסרות הנפש בסופיות, של כיסופים לאל המביאים את הנפש עד כלות או עד יציאתה מן הגוף. יש לכך ביטויים מיוחדים מאוד באסלאם הסופי, וכשמוצאים אותם גם ביהדות – הדבר נובע לא פעם מהשפעה של מיסטיקה מוסלמית.
השוואה מעניינת נוספת קשורה לאתיקה ולפרקטיקה. בעוד למיסטיקאים היהודים ישנה ההלכה, המערכת המורכבת של המצוות, שכמו 'מתווכת' בין המיסטיקן לעולם, באסלאם הזדקקה המיסטיקה הסופית להעמיד עולם שלם של רגישות אתית ושל הדרכה לגבי ההתנהלות היומיומית בעולם.

לצד השדה המחקרי כשלעצמו, במישור היותר עכשווי – היכן לדעתך טמונה תרומתו של עולם מחקר הקבלה לתרבות היהודית-הישראלית?

ישראל של היום קרועה בין שתי מגמות מאוד חריפות – של פונדמנטליות דתית מצד אחד, ושל העדר כל קשר למימדים הדתיים או הרוחניים היהודיים, עד כדי ניכור אליהם, מצד שני. על הרקע הזה, האפשרות ללמוד ולדון במקורות היהדות בתוך מרחב אקדמי, ליברלי, שמצד אחד מתעניין בירושת העבר, אבל מצד שני פותח את שעריו לכולם, ללא הבדל דת, גזע, מין ומגדר – היא רבת משמעות. החירות האקדמית, שמאפשרת למידה מעמיקה ורצינית, אך לא מתוך סמכותנות, היא דבר יקר שיש להגן עליו בישראל של היום.

לגבי מחקר הקבלה באופן ספציפי, אי אפשר להתעלם מכך שהקבלה היא כח חי ופועל בתוך הישראליות היום. אלא שבשדה האורתודוכסי והעממי יותר היא מתפרשת באופן פרטיקולרי, סכימטי, ולעתים מאגי; ומצד שני, בשדה של הניו-אייג' מתפרשת הקבלה בצורה פופולרית, שיש בה לא פעם השטחה והרדדה. במצב כזה, דווקא למחקר הקבלה, שמתעניין בגוף הידע הזה באופן ביקורתי ובלתי טוטאלי, ושם דגש גם על הקשרים היסטוריים, על השפעות בין-תרבותיות ועוד – יש חשיבות רבה. מחקר הקבלה עשוי להיות כר פורה ביותר לניסיון לעצב תפיסה דתית מורכבת; הוא מציע אבני בניין ליצירה עשירה וליברלית של תרבות יהודית רוחנית המותאמת למאה העשרים ואחת.

מה לגבי התוכן הקבלי עצמו, האם יש לו רלוונטיות כלשהי לחיים בעולם המודרני והפוסט-מודרני שלנו?

אני מרגישה שההכרה בכך שיש שפות פנים-יהודיות אחרות, פחות מוכרות, שמדברות על האלוהות בשפה של זכר ונקבה, שעושות שימוש בדמיון ובפואטיקה, שמתייחסת באופן עמוק לרחשי הנפש, למודע ולתת-מודע, שמציגה את האלוהות והאנושות כנמצאים ביחסים הדדיים של תלות, קשרי נתינה וקבלה – כל אלה הם פתח אפשרי עבור אנשים רבים לצאת מתוך התפיסה הצרה והמוגבלת של מה עשויה להיות היהדות, וממילא לאפשר יציאה ממיצרי הבורות והניכור.

למעשה, זה צורך יהודי עתיק למדי. בספרי "מבקשי הפנים", המוקדש לעיון באחת החטיבות המרכזיות בזוהר, זיהיתי שבתוך הזוהר עצמו עולה קריאה לרפורמה או לתיקון פני הדת, בעזרת אימוץ שפה מיתית ויצירתית יותר. אני חושבת שעבור ישראלים שמבקשים אחר התקשרות חיה עם העולם היהודי, לאו דווקא בתוך המסגרת ההלכתית האורתודוכסית, השפה הזאת עשויה להוות השראה. ויותר מכך, המהלך התרבותי עצמו של הזוהר, שבו יהודים בני המאה ה-13 חשו חוסר נחת בתוך תרבותם שלהם ובקשו להתמודד איתה ולערוך בה שינויים, לעתים רדיקליים – עשוי להקנות אומץ והשראה ליהודים ישראליים המבקשים לעשות את אותו הדבר בדיוק כיום.

במישור אחר, אני מרגישה שאחד השיעורים הגדולים שאני למדתי באופן אישי מתוך העיון בזוהר הוא הבנת התפקיד שלנו, בני האדם, בחיבור הקטבים המנוכרים זה לזה ובהבאתם למצב של יחסים 'פנים בפנים', הדברות והתקשרות. זאת אחת התובנות הקבליות הבסיסיות ביותר, שמתבטאת בנוסחה המפורסמת שמקדימה כל מצווה שמקיים המקובל: "לשם ייחוד קב"ה ושכינתיה", לשם ייחוד הקב"ה ושכינתו. המקובל פועל בעולם מתוך כוונה של הבאת שלום והשלמה בין המציאות האלוהית לאנושית, בין הזכרי לנקבי, אך למעשה – בין כל שני קטבים. זו הזמנה להתאמץ לא רק בכיוון של הפירוק, ההפשטה והניתוח, אלא לקחת אחריות גם על עבודת ההפגשה, התקשורת והחיבור, או בלשון המקובלים: 'זיווג'.

את התובנה שזהו התפקיד האנושי הבסיסי הפנמתי לתוך החיים שלי, במעגלים שונים, לעתים עם קשר לטרמינולוגיה הקבלית ולעתים בלי קשר אליה. הקריאה לחבר בין קטבים, להביא שלום – חילחלה עמוק לתוך המודעות שלי. אני מרגישה שהיא זאת שמנחה אותי באשר לקשרים שבין יהדות ישראל והתפוצות, דתיים וחילוניים ויהודים ופלסטינאים.

הקריאה לחידוש פני הדת והשאיפה לחבר בין קטבים חורגות מעבר לשדה האקדמי ה'קלאסי' כמו שאנחנו רגילים לדמיין אותו, ומעבר לתפקידו הרגיל של החוקר. והדבר קשור לכך שאת פעילה לא רק בתוך ההקשר האקדמי אלא בהוראה ולימוד של תורת הקבלה גם במסגרות אחרות, חוץ-אקדמיות במובהק.

כבר מתחילת העניין שלי בקבלה הבנתי שלא די לי בעולם האקדמיה. אני מרגישה שיש חשיבות רבה בעבודה בתוך מסגרות לא אקדמיות, ששואפות ללימוד רציני וטקסטואלי מצד אחד, אך במקביל מתעניינות במשמעות של הטקסטים הללו לחיים של בני אדם בעת העכשווית, ומבקשות לתרגם את השפה הזאת למושגים של חוויה דתית בגוף ראשון ומשמעות קיומית. אלו מסגרות שמאפשרות לימוד מעמיק, שאינו כפוף לסמכות כלשהי, אבל מתוך הערכה, אהבה ומעורבות.

אחד הדברים שאני מרגישה שזכיתי להם היא תחושת הלגיטימיות של מחקר מתוך אהבה, מתוך עניין אישי ורוחני עמוק, ולא רק עמידה אובייקטיבית כביכול, אולי מנוכרת, לתופעה אותה אני חוקרת. אני מקדישה עשורים רבים ללימוד ולמחקר ולהוראה של העולם הזוהרי במסגרות רבות, אקדמיות וחוץ-אקדמיות, ונעה כל הזמן על הסקאלה שמניתוח פילולוגי דקדקני ועד לכתיבה יוצרת בעקבות המקורות הללו. התחושה שלי היא שהשילוב הזה מפרה ומעשיר, הן את המחקר והן את העולם הפנימי. במובן הזה, אני זוכה להוות מעין גשר בין הצדדים היותר פורמליים של החקירה האקדמית לבין העיסוק בזוהר בממדים יותר אישיים, רוחניים וספרותיים.

מה מקומה של הקבלה בתוך השדה הלא-אקדמי, כחלק מהחזרה אל ארון הספרים היהודים וההתחדשות היהודית?

אחד הדברים המעניינים והמעודדים שאני מגלה כל הזמן הוא שיש צמא עמוק בתוך התרבות הישראלית העכשווית – בין אצל שומרי מצוות ובין אם אצל אנשים שאינם – לעולם הקבלה. יש סקרנות עצומה לגלות את האוצר הבלום הזה, שהדרך אליו קשה ולפעמים חסומה, אם לא מנגישים אותו.

בתוך עולם ההתחדשות היהודית, במסגרות הבית-מדרשיות השונות ברחבי הארץ, הלומדים והמורים שהגיעו מתחום חקר הקבלה העשירו באופן מובהק את רוחב המדף שנלמד בתוך אותן מסגרות. כבר מהשנה הראשונה שבה הקמנו את בית המדרש 'אלול' בירושלים הענקנו מקום לא מבוטל לעולם הקבלה והחסידות, ולמדנו חטיבות נרחבות מתוך ספר הזוהר. המפגש עם השפה הדתית הקבלית גם העניקה עומק מיוחד למרחבי הספרות והשירה שנוצרו בהמשך בעקבות המגע עם ארון הספרים היהודיים.

בהקשר הזה חשוב לי לציין שבעיניי השפעתם של בתי המדרש הפלורליסטיים ומסגרות הלימוד החוץ-אקדמיות אינו מתמצה רק במישור התרבותי והחברתי-פוליטי. זאת עשייה חשובה ומבורכת, אבל לצדה יש לזכור את התשוקה הרוחנית להכיר את המציאות הסמויה מהעין במצב התודעה הרגיל, ולמצוא סמלים וטקסים שמעניקים ביטוי למצבי הנפש האנושיים השונים. במילים אחרות, לצד הצמא האקטיביסטי הטמון בתוך ההתחדשות היהודית, קיימים גם מאוויים רוחניים מובהקים וסקרנות כלפי שפה דתית חדשה שיש בה זיקה אל הנשגב.

זה גם המקום שאת הגעת ממנו אל הטקסטים האלה?

ספר הזוהר כבש את לבי החל מראשית הלימודים שלי והיה עבורי טקסט טרנספורמטיבי. הוא אפשר לי חשיבה מחודשת על הדת שאני שייכת אליה, מודעות לגיוון העצום שבתוכה, והרחיב עבורי את השפה היהודית הרבה מעבר למה שקיבלתי בחינוך הדתי והחילוני שלו זכיתי. הזוהר הוא אחד הגורמים שאפשר לי למצוא את מקומי בתוך העולם היהודי, וקשה לי לשער שהייתי נשארת יהודייה באופן חי ואקטיבי לולא העושר והחיות של השפה הקבלית.

בראש ובראשונה זו היתה עבורי התקשרות עם עולם שהעניק שפה לחוויות השונות של הלא-מודע, האינטואיציה, החלום, ובעצם כל מה שנמצא מתחת למודעות הרגילה. הוא איפשר חשיפה של פינות רבות יותר של חיי הנפש. הספר הראשון שלי, "ונהר יוצא מעדן", עסק בשפת החוויה המיסטית בזוהר, וניסיתי להתחקות בו אחרי החוויה הדתית הזוהרית. כאדם אוהב אלוהים, שיש לו הערכה ואהבה עמוקות לדתות אחרות, במיוחד הינדואיזם, הספר הזה היה עבורי מסע להכרת הצדדים היותר נועזים, צבעוניים ודמיוניים של הדת היהודית.

העולם הזוהרי כל כך גדוש, שהייתי זקוקה לכמה גלגולים כדי לחזור ולעמוד על כל העושר הצפון בו. אבל הדבר הזה העניק לחיים שלי – וממשיך להעניק להם – תשוקה וסקרנות בלתי רגילים. הזוהר מתגלה כנחל לא-אכזב אשר ממשיך להנביע עבורי מים חיים.