כדי לקיים חברה תקינה ומשגשגת דרושה מנהיגות פוליטית. התנ"ך והמיתולוגיות העתיקות מספרות על הצורך במנהיגות חזקה שתוביל את העם. כך למשל מבקשים זקני ישראל משמואל הנביא:

שִׂימָה־לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל־הַגּוֹיִם […] וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת־מִלְחֲמֹתֵנוּ.שמואל א, ח

אולם לצד המנהיג, השופט, הלוחם, המנהל את החברה, מספרים לנו סיפורי העבר על דמות נוספת – יהא זה הכהן, הנביא או החכם. הוא אמנם אינו נושא באחריות המנהיגותית עצמה אך תפקידו בחברה חשוב מאוד: הוא היועץ והמבקר של המנהיג ושל העם. הוא פועל בשם האל, רוח הקודש, החכמה או יכולות הכישוף שלו, ומבצע את תפקידו הלעומתי אל מול כוחו של המנהיג, ופעמים רבות כנגד רצונו של העם.

בעת החדשה, עם ירידת קרנן של הדתות והיעלמותם של הכהן, הנביא והמכשף, תפס את המקום הזה יצור חדש – האינטלקטואל. כמו ביחס לרעיון הדמוקרטי, גם כאן קדמה אתונה של ימי סוקרטס, אפלטון ואריסטו, למחשבה המודרנית. אך גם במקרה זה, אחרי יוון העתיקה נכנס המערב למאות שנים בהם תפיסה זו הודחקה, והיא שבה להיסטוריה רק עם תהליכי החילון המודרניים.

כיום האינטלקטואל אינו דווקא אדם מיוחד ובודד העומד יחידי אל מול השלטון כנתן הנביא מול דוד או אליהו המוכיח את אחאב. היום, האינטלקטואלים הם קבוצת חברתית, המשפיעה הרבה מעבר לכוחה האלקטורלי על תחומי חיים מרכזיים של החברה והמדינה. האליטה הזו לא נבחרה בקלפי, אלא הגיעה למעמדה בגלל ההשכלה, המיומנות, הידע, הקשרים החברתיים וההון התרבותי שברשותה.

חשוב להדגיש, גם בחברה שוויונית דמוקרטית שבהן לכל אדם קול אחד בקלפי, יש אנשים וקבוצות שהשפעתם גדולה הרבה מעבר לכוחם היחסי בקלפי: בעלי ההון, אנשי העסקים, אנשי דת, מערכות תקשורת, ראשי ארגונים אזרחיים ועוד. כל עוד קבוצות אלו פועלות על פי החוק מותר להן לפעול ולהשפיע על הפוליטיקה.

בשונה מן האליטה הפוליטית, שאותה אפשר להחליף תוך שנים ספורות בבחירות, הרי שאת האליטות האינטלקטואליות, בהם עוסק מאמר זה,  קשה מאוד להחליף. מדוע? מפני שתהליך ההכשרה של האליטות ארוך ותובעני מאוד, והוא פתוח בדרך כלל לשכבות הסוציואקונומיות שמהן צמחה האליטה האינטלקטואלית הנוכחית ובכך מקשה על כניסת מצטרפים חדשים מקבוצות חברתיות אחרות.

אני מבקש לאפיין את תפקידיו החשובים של האינטלקטואל המודרני בחברה כדי לדייק את תפקידו ולהציב תנאים הכרחיים לקיומו כמי שתורם לעיצובה ותיקונה של החברה.[1] מתוך תובנות אלו ניתן יהיה ללמוד כיצד מכשירים ומטפחים אינטלקטואליות.ים, ואיך מרחיבים את הגיוון האנושי ומאפשרים את צמיחתה של האליטה מכל חלקי החברה הישראלית.

"בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת" (מלכים ב, ד): ביקורת מתוך אחריות, הקשבה ותקווה

האינטלקטואלית היא אזרחית שאיכפת לה, שמרגישה אחריות כלפי החברה. היא אינה בזה לה, שונאת אותה, או אדישה לה, אלא רוצה בשגשוגה בחומר וברוח. היא דומה לחכמה שיצאה ממערתו של אפלטון, ראתה את אור השמש ועתה היא שבה למערה כדי להשפיע טוב על יושביה. האינטלקטואל דומה לרבי שמעון בר יוחאי שהיה ספון במערתו עם בנו, ורק בצאתו – לאחר תהליך ארוך וכואב – הבין שעליו לתרום לחברה ולעזור לתיקונה ולא לבוז לה ולפגוע בה. הצורך בתנאי זה הוא כפול. ראשית, רק מי שחי בתוך חברה מסוגל להבין אותה ואת המורכבות של קיומה ומתוך כך גם לבקר אותה. אך יתרה מזו, מטרתו של המבקר היא יצירת שינוי ותיקון בחברה. כדי שדבריו ישמעו ויוכלו להשפיע, עליו לשכנע את בנות ובני החברה בכנות רצונו בטובתה ושגשוגה, מתוך אחריות ואכפתיות. לאינטלקטואלית דרושים חזון ותקוה עבור החברה בתוכה היא פועלת. ביקורתיות שאינה עושה שום מאמץ לתקן או להציע אופקים חדשים – לא תצליח להשפיע.

למרות היותו אזרח וחלק מהקהילה, האינטלקטואל אינו יכול לנהוג כאזרח מן השורה שלעתים פועל רק מתוך האינטרס האישי או המגזרי שלו. כדי להשפיע על כלל החברה, חייבת האינטלקטואלית להיות מסוגלת לנתק בין הביקורת שלה על החברה והשלטון לבין האינטרסים הפרטיים שלה או אלו של המגזר ממנו היא באה. רק כך, ללא חשש ופחד וללא משוא פנים, יכול האינטלקטואל לדבר בשפת מוסר וצדק אל מול הכח והשלטון, בין אם משמאל ובין אם מימין. רק כך ניתן להעביר ביקורת שלא תחשד כפעילות פוליטית מחנאית, לגיטימית ככל שתהיה. בהקשר זה יש להדגיש שעל האינטלקטואל לתקן את דרכיו שלו ולהיות נאה דורש נאה מקיים, כך שלא יחשד בצביעות ובמוסר כפול. מי שמטיף לצדק, לשוויון ולחירות, צריך לנהוג כך גם בתוך ביתו שלו.

כדי להבין את החברה, על המתיימרים להיות אינטלקטואלים לצאת מהבועה החברתית בה הם חיים. עליהם לחיות בזיקה בלתי אמצעית עם אנשים ונשים שונים ומגוונים כדי להבין ממקור ראשון את התחושות והרגשות שלהם. הישיבה בהיכלי השן של האקדמיה אל מול מסך מחשב, אינה מספיקה כדי להבין את החברה. צריך לצאת לשטח, לרחוק ולקרוב; להתעניין, להיות סקרן וקשוב.

"אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ" (משלי, ז): ביקורת מתוך ידע עובדתי ומתודולוגיה מדעית

האינטלקטואלית בונה את עמדתה על סמך עובדות ולא על סמך תחושות בטן, וזאת בשונה מן האזרח הממוצע, החסר את הזמן ואת המיומנות לכך. היא מבינה את גבולות הידיעה האנושית והידיעה הפרטית שלה. לאינטלקטואל יש אחריות על האמת ולא רק על הצדק והמוסר. עליה לעשות שימוש במתודולוגיה מדעית לבחינת עובדות ולקיים את דברי חז"ל "למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה" (בבלי ברכות, ד ע"א).

האינטלקטואל לא חייב להיות מומחה בכל תחום אלא בעל מסוגלות ללמוד ולקלוט מהר. המומחיות בתחום מסוים מעניקה לו כלים ומיומנויות ללימוד ולהבנה גם של תחומים אחרים. הביקורת האינטלקטואלית מנתחת את הנחות היסוד של מנהיגים ומובילי דעה, את הטיעונים והמסקנות, ומצביעה על כשלים לוגיים בשיח הציבורי.

חשיבה היסטורית נותנת לאינטלקטואל כלים להבנת תהליכים שקרו בעבר שמתוכם אפשר ללמוד על ההווה ולצפות, במידה מסוימת, את העתיד. זהו כלי חשוב, הדורש ידע רחב ומיומנות גבוהה, והוא מאפשר להתבונן על המציאות בהווה מתוך פרספקטיבה גבוהה וכוללת יותר. אירועים ההווה תופסים נפח מאוד גדול בתודעה הציבורית, מפני שקשה לשים אותם בתוך פרופורציה. ידע היסטורי יכול לסייע לשינוי זווית הראיה הזו ולאפשר חשיבה מורכבת ועמוקה יותר.

האינטלקטואלית צריכה להבין כיצד פועלות חברות וקהילות. הבנה בסיסית של הסוציולוגיה יכולה להסביר הרבה תופעות אנושיות. שאלות של זהות ושייכות מטרידות את בני ובנות החברה ומעצבות הרבה מדעותיהם ומחשבותיהם. האינטלקטואל המלומד עלול לטעות כאשר הוא מתבונן על החברה כעל משחק שחמט רציונאלי. על מנת שהביקורת תוכל להשפיע היא חייבת לקחת בחשבון את המניעים האנושיים החברתיים, כמו גם את הצדדים הנפשיים והרגשיים של בני ובנות החברה, את החרדות והפחדים, ההדחקות והטאבו וזרמי המעמקים המעצבים זהות ושייכות.

"וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה" (שמות לא): חשיבותן של האמנויות

התורה מכנה את האמנים הבונים את המשכן "חכמי לב". האמנות היא המדיום הרגשי שדרכו מבטאים בני אדם את מחשבותיהם. כך כתב טולסטוי: "על ידי המלה אדם אחד מוסר לחברו את מחשבותיו, ועל ידי האמנות בני האדם מוסרים איש לרעהו את רגשותיהם. עשית האמנות מיוסדת על מה שהאדם, המקבל על ידי חוש ראותו או חוש שמעו ביטוי רגשו של אדם אחר, מסוגל להרגיש אותו הרגש עצמו, שהרגיש האדם, שהביא את הרגש לידי בטוי".^[2] לפיכך  האמנויות לסוגיהן הן דרכי ביטוי חשובות לביקורת האינטלקטואלית. סופרות וציירים, משוררים ונשות קולנוע יוצרים דרך האמנות שלהם רפלקציה אודות המציאות. לכן הבנת אמנות ויצירת אמנות הם חלק מארגז הכלים של האינטלקטואל. האמנות במיטבה משמיעה קולות מודחקים, מעודדת חשיבה ביקורתית, מאפשרת הזדהות עם רגשותיו וחוויותיו של האחר, ויוצרת מחויבות מוסרית. חינוך אינטלקטואלי מחייב אפוא חשיפה משמעותית לאמנות ומתן כלים ליצירה אמנותית.

אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ (מלאכי, ג): הצורך בקהילה

אינטלקטואלים זקוקים לקהילה, להדהוד ולדיאלוג אינטלקטואלי פנימי. עוצמת האליטות קשורה באינטראקציה שבין האליטות (האקדמיות, המדעיות, המשפטיות, התקשורתיות, כלכליות, תרבותיות וכו') וגם באינטראקציה שלהן עם מקבילותיהן בעולם. לכן אליטה שמנותקת עקרונית מאליטות אחרות (כמו למשל האליטה הרבנית) תהיה אליטה חלשה מאוד, שתשרת ציבור מסויים בלבד  ויכולתה להשפיע על כלל הציבור מעטה ביותר.

אינטלקטואלים זקוקים למוסדות, להכשרות, למכוני מחקר. במוסדות אלו נוצרות קהילות ארוכות טווח המאפשרות התפתחות. יש צורך בבמות פרסום המאפשרות את השיח האינטלקטואלי על אף הידיעה ששיח כזה אינו נגיש לכלל הציבור. במקביל, כמובן, חשוב לפתח ערוצי תקשורת הפונים לקהל רחב יותר ולהכשיר אינטלקטואלים לכתיבה ולדיבור בציבור. הקשר המתמשך בין הוגי הדעות וחושבי המחשבות עם המגוון החברתי הרחב מאפשר, כאמור, הקשבה והבנה משמעותית יותר של המציאות אך גם מחייב את הצורך ביכולת לפנות לקהלים מגוונים בשפה מובנת. אך אין לראות את הפרסום הרחב, הלוקה לא פעם בשטחיות וחד-ממדיות, תחליף ליצירה מעמיקה ומורכבת.

אתגרי האליטה הישראלית

האליטה הישראלית היא ברובה אשכנזית, גברית, חילונית ונוטה לשמאל. קשה לחדור אליה. עוד יותר קשה לבנות לה תחליף אפקטיבי. תנועות הימין האידיאולוגי פועלות בכיוון הזה אך מדובר בתהליך ארוך ומפרך. אפשר לזהות כבר היום את צמיחתה של אליטה שונה בתחומי התקשורת, המשפט, המוזיקה והספרות, אך אין בכך די. יש נטיה מסוכנת, דווקא בחוגי הימין בישראל, לפופוליזם הכרוך בשנאת האליטות בכלל והאליטיזם האינטלקטואלי בפרט. זאת ועוד, חלק משמעותי ממפלגות הימין הן חרדיות המתנגדות באופן עקרוני לאינטלקטואליות מהסוג אותו אני מתאר כאן, מפני שיצירת אליטות דורשת חשיפה לעולם התרבות הכללי ולהשכלה המערבית המודרנית (למשל רכישת אנגלית טובה).

גם כאשר הימין משיג רוב פרלמנטרי בבחירות, תרומתו לאליטות בתחומים השונים קטנה באופן יחסי מפני שחלק גדול של הימין הוא אנטי-אינטלקטואלי מסיבות אידיאולוגיות ודתיות. משום כך, על אף היותו של הימין רוב פוליטי הוא מתקשה ליישם את דרכו בגלל השפעת האליטות, כפי שקרה במאבק בעד ונגד הרפורמה המשפטית של שנת תשפ"ג.

החברה הישראלית זקוקה לשיח אינטלקטואלי אמיתי ופתוח בין עמדות אידיאולוגיות שונות. אין די במאבק הפוליטי והמשפטי החותר להכרעה ברורה אך ורק בפרלמנט ובבית המשפט. שיח אינטלקטואלי אמיתי יישא תרומה חשובה לחברה הישראלית כולה מפני שהוא יאפשר ברור עמוק על חזונה ודרכה של המדינה. המנהיגים ישאבו כוח והשראה מהרעיונות והתובנות הללו, ויהיו אחראים, באמצעות הכלים הפוליטיים, לקבלת החלטות ולישומן.

חז"ל לימדו אותנו שלימוד שאינו מביא לידי מעשה הוא פסול, אך גם מעשה שאינו מבוסס על לימוד אינו ראוי: " תַּלְמוּד גָּדוֹל, שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה" (בבלי קידושין, מ ע"ב).

[1] להרחבה ראו: אבי שגיא, "מבוא", בתוך: ז'ילין בנדה, בגידת האינטלקטואלים, כרמל תש"ף.

[2] אהרון דוד גורדון (מתרגם), "מה היא אמנות? ללב ניקולאייביץ' טולסטוי" (1898), בתוך: אבנר הולצמן, גדעון כ"ץ ושלום רצבי (עורכים), מסביב לנקודה – מחקרים חדשים על מ.י ברדיצ'בסקי, י.ח ברנר וא.ד גורדון, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב,  2008, עמ' 367 – 450, הציטוט מעמ' 395.