"מי בפנים; מי בחוץ" – תערוכה חדשה בוחנת צמתים של הדרה

התערוכה חותרת לתיקון המציאות בישראל, בהצבתה את השאלה מי הוא בעל המפתחות לשערי הכניסה והיציאה השונים של העם היהודי במדינת ישראל ומה מקומן של נשים בהנהגה?

בגלריית הביאנלה בבניין שערי צדק הישן מתקיימת בימים אלה התערוכה "מי בפנים; מי בחוץ". התערוכה יוצאת מתוך טרילוגיה שהיא אחת הדוגמאות החזקות של אמנות אקטיביסטית החותרת לתיקון ולשינוי המציאות בישראל. היא שואלת מי הוא בעל המפתחות – מפתחות הכניסה לעם היהודי במדינת ישראל, מפתחות הכניסה של נשים לממסד הרבני המדינתי, מפתחות לאפשרות להתחתן ומפתחות לאפשרות לבחור ולהיבחר.

התערוכה מוצבת בתוך מתחם בית הכנסת של בית החולים הישן שערי צדק בירושלים וזועקת "בגידה"! כמו קרני אור של מכשיר סריקה, חולף על פני התערוכה והבאים בשעריה הפסוק 'לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה" (דברים כג, ג) ומסמן אותם כשותפים לפשע.

היצירה "מעשה באשה וחלוק" (2013) היתה הפרויקט הראשן בטרילוגיה, אשר הציף לדיון ציבורי את ההלכה והחוק המחייבים נשים מתגיירות לטבול מול בית דין המורכב משלושה גברים. כאן דלת המעבר לנשים היא כפולה – הן של הנשים המתגיירות, הזקוקות לאישור בית הדין הפטריארכלי כדי להצטרף לעם ישראל, והן של נשים תלמידות חכמות שאינן רשאיות לשמש כ"בית דין" ומודרות מהממסד האורתודוקסי השולט בדיני המעמד האישי של יהודים בארץ. בעקבות הפרויקט נשים רבות סיפרו על עוד ועוד מקרים חמורים שבהם עירומן נחשף בפני דיינים במקווה, ובמקרים אחרים נחשפו המתגיירות להטרדות מיניות וניצול.

הפרויקט עצמו שנדון בכנסת הביא לשינוי התקנות אך עיניו היו נשואות למטרה רחוקה יותר –להביא לכך שנשים ימונו כדיינות בבית הדין לגיור ולהניע תהליך שבסופו הן ישמשו גם בבית הדין בכלל.

בתערוכה הנוכחית, בצלע האחורית של החלל, במקום שבו נמצאת בבתי הכנסת המסורתיים עזרת הנשים, תלויים שלושה מסכים שמהם ניבטות דמויות של שלושה רבנים בני ימינו. על הרצפה, למרגלות הרבנים, מוקרן דימוי של אישה הטובלת במקווה כשהיא עטויה חלוק. הצופה העומד מול הרבנים ומעל הטובלת, ניצב בעל כורחו במקום דואלי: מול בית הדין שמעליו, נקודת מבטו היא כשל נקודת מבטה של הגיורת; אך גם הוא, כמו הרבנים, מביט אל האישה הטובלת מעמדת עליונות חודרנית ומציצנית.

"ממזרים: סימון ומחיקה" (2017) עסקה באות הקין של הממזרות המוטבע על אנשים ונשים בלידתם ומוטמע בחוק הישראלי. בתערוכה, בגומחה שלצד ארון הקודש מוצב שעתוק של "הלכת הממזרים" מתוך ספר החוקים של מדינת ישראל. דווקא החוק האזרחי מעצים את ההלכה המפלה.

"הסופרג'יסטיות העבריות" (2019) נבט מתוך סיפורן של מנהיגות "האגודה לשווי זכויות נשים בארץ ישראל" המנדטורית. בזכות חזונן ונחישותן, ועל אף ההתנגדות הרבה שהן נתקלו בה, היישוב העברי בארץ ישראל היה בין הראשונים בעולם שהעניקו לנשים שוויון זכויות פוליטיות. בתערוכה מוצב עמוד תפילה (סטנדר) שעליו מונחים פתקי הצבעה. על הפתקים מופיעים בצדם האחד דיוקנאותיהן של הסופרג'יסטיות העבריות ובצדם השני מודפסות תמונות של נשים עכשוויות המצביעות לכנסת.

נורית יעקבס־ינון, מחיצת הסופרג'סטיות, 2022. הדפס על בד ומסגרת מתכת. צילום: יעל הרמן
נורית יעקבס־ינון, מחיצת הסופרג'סטיות, 2022. הדפס על בד ומסגרת מתכת. צילום: יעל הרמן

על פרגוד הבחירות שמוצב בתערוכה, מודפסת תמונה היסטורית של נשות האגודה, שצולמו דווקא בעזרת נשים של בית כנסת מסורתי. יש לברך על כך שחזונן של רבנים, כמו הרב הראשי לארץ ישראל דאז, הרב קוק, שהתנגדו לזכותן של נשים לבחור ולהבחר, לא התקבל. ואולם, גם היום, הזכות להיבחר עדיין אינה מקובלת בכל חלקי החברה ומבט על החלוקה המגדרית בכנסת ובממשלה מעיד על תקרות הזכוכית השקופות המונעות ייצוג שווה לנשים.

נורית יעקבס־ינון בשיתוף עם נחמה גולדמן, מילי כ"ץ, דינת זיסנר כ"ץ, יאיר מדינה ואילת עופרים, קלפי ופרגוד, 2019. טכניקה מעורבת. צילום: יעל הרמן
נורית יעקבס־ינון בשיתוף עם נחמה גולדמן, מילי כ"ץ, דינת זיסנר כ"ץ, יאיר מדינה ואילת עופרים, קלפי ופרגוד, 2019. טכניקה מעורבת. צילום: יעל הרמן

"מעשה באשה וחלוק" שפתח כאמור את הטרילוגיה עסק בעיקר בדיון פנים דתי ועשה זאת באמצעות האסטרטגיה של הרדיקליזם המתון (tempered radicalism) וגישת ההתנגדות המסורה (devoted resistance) – אסטרטגיות מרכזיות בתחום האקטיביזם הפמיניסטי של חברות דתיות. הרדיקליזם המתון טומן בחובו סתירה מובנית: הוא חותר לשינוי רדיקלי אבל עושה זאת באופן מתון, בתוך המסגרת והכללים המקובלים. ההתנגדות המסורה מתאפיינת בכך שהיא מבקשת לומר את דברה דווקא בשם התרבות שבתוכה היא פועלת, ולא כנגדה.

בשונה מהחתירה לשינוי חברתי המניחה שבֶר של העבר, שמשמעו ניתוץ מסגרות חברתיות ישנות ומסורות דכאניות לשם יצירת עולם חדש; שינוי בקהילות מסורתיות נסמך על המשכיות עם העבר וחיבור אליו, ומסתמך על המסורת כעל מקור הצדקה לשינוי נורמטיבי בהווה.

אכן, "מעשה באשה וחלוק" נשען על טיעונים הלכתיים של "צניעות", ועשה שימוש בהיגיון הפנימי של ההלכה שלפיו שינויים מתחוללים אט אט. הוא לא כיוון לקרוא לשינוי רדיקלי ביחסי המדינה והממסד הדתי השמרני בישראל, אלא לקדם את תיקון ההלכה כך שממילא יתייר הצורך להפריד בין הדבקים. לעומת זאת, "ממזרים: סימון ומחיקה" הביא שיח רדיקלי יותר. תיקון היחס ל"אחרים" בתוך העולמות ההלכתיים הוא ללא ספק חשוב, אבל הלכת הממזרים המדינתית המוצבת בתערוכה, זועקת את האבסורד שבהפיכת הלכה דתית לחוק מדינתי.

כאן מתברר, שעל אף ההגמוניה של האורתודוקסיה בישראל בהקשר של דיני המעמד האישי, הבעיה לא תפטר בתיקון פנימי. עצם החיבור בין ממסד דתי-שמרני לחוק המדינתי זועק. גם "הסופרג'יסטיות העבריות" מדגיש, עד כמה לא כדאי שהחלטות חוקיות הרות גורל יתקבלו על ידי ממסדים שמרניים.

התערוכה הנוכחית עוסקת כאמור, בשיח על בגידה. בגידת המסורת עצמה אבל גם בגידת המדינה ובגידתנו אנו – נוח לנו להסיט את המבט מהבעיה ורבים מאיתנו אינם רואים בהחלת חוקים מסורתיים דכאניים בגידה כלל. במובן זה התערוכה ממשיכה מהלך שהחלה בו האמא הגדולה, הגברת הראשונה של האמנות היהודית הפמיניסטית, האמנית האמריקאית הלן אילון שנפטרה לפני כשנתיים מקורונה. הלן הרדיקלית סימנה את הפסוקים המיזוגיניים והלא־הומניסטיים המיוחסים בתורה לאלוהים, והטעימה: "אבותינו חיפשו את אלוהים אך מצאו רק את עצמם. הם ניסו לדבר בשם האלוהים אך דיברו בשם עצמם".

אחד הפרויקטים האחרונים שלה, פרויקט שאצרתי יחד עם דבורה ליס, נקרא: "מילות סיום לפרויקט האלוהים: למען הילדים" ומתחבר ישירות להקרנת הפסוק המסמן את הממזר שבתערוכה. הפרויקט הזה עסק בפסוק "פוקד עוון אבות על בנים" מעשרת הדברות, וכך כתבה אילון:

חטאתי
חטא זה הוא שלי בלבד
אם אבי חטא
החטא הוא שלו בלבד
אם חטאתה אתה, החטא הוא שלך בלבד
זה אינו החטא של הילוד שמחייך כשהשמש עולה.
[…]
יש חג בשם שמחת תורה
האם עלי לשמוח בחג זה? האם עלי לרקוד עם ספר התורה כנהוג?
או האם עלי להתאבל?

אילון ידעה שיש ערכים המוטמעים במסורת שלנו (ולמעשה בכל מסורת), שהן "תועבות" ויש לשרש אותם. מקומם (אולי) במוזיאון, לא בתוך הקורפוס ההלכתי או הליטורגי. שום פרטיקות של רדיקליזם מתון המכוון "לטלטל את הספינה בלא ליפול מתוכה" לא ירפאו את השבר הזה. אכן, התערוכה הנוכחית אמנם מעוצבת במתכונת של מניין "משותף" החותר לשוויון יחסי בין גברים לנשים בגבולות ההלכה האורתודוקסית, אולם עצם הצבת המחיצה ה"שוויונית" בחלל, חוסמת את המהלך התקין בו ומציעה אופק רדיקלי של הסרת המחיצות כליל.

"נורית יעקבס־ינון: מי בפנים; מי בחוץ", גלריה הביאנלה, "המרחב החברתי", בניין שערי צדק הישן, רחוב יפו 161, ירושלים. אוצר: דוד שפרבר

השארת תגובה