תמכו בנו
ממזרים חסרי כבוד – בחיים שלנו
על דילמת הממזרות בישראל 2017, בעקבות התערוכה "ממזרים"

הביאנלה של ירושלים לאומנות יהודית עכשווית מרשימה ומטלטלת.

ביקרתי השבוע בתערוכה 'ממזרים' שאוצרות אמילי בילסקי ונורית יעקבס ינון ונקלעתי למלכוד. נורית מסבירה את שם המסע האומנותי אקטביסטי שיזמה 'ממזרים: סימון ומחיקה' שהתערוכה מהווה חלק ממנו: "החברה מסמנת את הממזרים באות קין ומוחקת אותם מתוך קהל ישראל. הם הופכים לפסולי חיתון ומותר להם להתחתן רק עם ממזר/ת". זו הבעיה הקלאסית של ממזרות, שעליה מחה במדרש נועז במיוחד חנינא החייט: "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים – אלו הממזרים… 'וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ', זה סנהדרין גדולה של ישראל שהיא באה עליהן בכוח התורה ומרחקתן" (ויקרא רבה, אמור, ל"ב).

עבודותיה של נורית עצמה, של אנדי ארנוביץ, קן גולדמן ומירה מיילור ממחישות את התהליך הטרגי הזה. גם המבקר הופך להיות חלק מתהליך הסימון והמחיקה. אתה צופה, למשל, באנשים השקופים שמייצגים את הממזרים בעבודתה של  מיילור ורואה השתקפות של עצמך – סומנת. אתה זז מעט הצידה – ונמחקת. גם אתה יכול להיות ממזר.

בשבילי הדילמה שהתערוכה הציפה לא מתגלמת בעוול שבסימון אדם כממזר, אלא במלכוד ההפוך – שנובע מהמדיניות ההלכתית והחוקית בישראל לפיה מנסים דווקא להסתיר ולהכחיש ממזרים. אם תרצו, בישראל מנסים לא לסמן את הממזרים וכך למחוק אותם מרשימת פסולי החיתון. בישראל 2017 ממזרים הם נוכחים נפקדים.

כולם יודעים שבישראל חיים אלפי אנשים שנולדו מחוץ למסגרת הנישואין לזוגות שנישאו כהלכה. ברשימת פסולי החיתון לעומת זאת רשומים 'רק' כ200 ממזרים. מה עם השאר? השאר נהנים מהגנתם של פוסקי ההלכה ושל החוק הישראלי [ההופך למוצג אומנותי בעבודתה של נורית]. זוהי דוגמא מופלאה לשימוש בהבחנה שבין ריאליזם לנומינליזם. מבחינה ריאלית – כל ילד לאיסורי עריות הוא ממזר; מבחינה נומינלית – אדם הופך לממזר רק כאשר הוכרז הלכתית. היום קל לבדוק מי ממזר באמצעות בדיקת רקמות פשוטה, אבל ההלכה והחוק הישראלי שוללים בדיקה זו אפילו כשההורים הביולוגיים דורשים אותה; גם אם ברור שנולד תינוק ממזר – למשל כשהוא נולד להורים פרודים (אך רשומים כנשואים) או סמוך לגירושין – התינוק נרשם על שם האב החוקי ולא על שם האב הביולוגי.

לכאורה, זה מצוין. לכאורה יש רק לברך על כך שפוסקי ההלכה משתמשים בכלים הלכתיים כדי להתגבר על מציאות קשה; לכאורה יש רק לברך על הקואליציה ההומנית של פוסקי הלכה עם המחוקק הישראלי ומערכת בתי המשפט. אלא שהמצב מורכב יותר. להגנה שההלכה והחוק מספקים יש מחיר. חלק מהממזרים שמחים על כך שמסתירים אותם וכך הם לא נכנסים לרשימת פסולי החיתון בישראל. אולם, חלק אחר סובל מאוד מכך.

מה למשל הייתם עושים לו הייתם אבא ביולוגי של ממזר שנולד תוך כדי תהליך גירושין של אמו? אתה האבא, אבל כדי שהילד לא יוכתם כממזר הוא צריך להיות רשום על שמו של בעלה הקודם של אשתך. מה יקרה אם חלילה תתגרשו – מבחינת החוק אין שום הכרה באבהות הביולוגית שלך.

מה למשל הייתם עושים לו הייתם האב החוקי של הממזר? אתה יודע שהילד לא שלך, כולם יודעים שהילד לא שלך ולמרות זאת אתה צריך לשלם לו מזונות.

לו הייתן אמו של ממזר – מה הייתן מספרות לילד שלכן?
לו הייתם ממזרים – מה הייתם עושים?

אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר

ומה אנחנו, כאזרחים, צריכים לעשות? האם אנחנו צריכים להסתיר את הממזרים ובכך לטשטש את הבעיה או שאנחנו צריכים להתמודד באופן מפוכח וישיר עם הבעיה? האם צריך לדבר על בעיית הממזרות או שצריך לטאטא אותה בזהירות רבה מתחת לשטיח? האם בישראל 2017 חוק המדינה – שהעניק מונופול לאורתודוכסיה בסוגיית הגירושין והנישואין – צריך לפעול בהתחשב בשיקולים ההלכתיים גם בקביעת האבהות? האם פתיחת הדיון תחריף את בעייתם של הממזרים או תקל עליה?

נורית יעקבס ינון בטוחה שבעיית הממזרות ממילא כבר כאן. לא זו בלבד שכמה מאות ממזרים רשומים ברשימה השחורה ומגלים לעיתים שהם פסולים לחיתון רק כשהם באים להירשם לנישואין עם בני או בנות זוגן; אלא שהיא בטוחה ש "לצד הרשימה השחורה ישנה גם רשימה שקופה. בה רשומים ממזרים שאינם ברשימת פסולי החיתון. פעם הרשימות האלה היו ידניות היום הן בענן וקשה להטמיע ממזרים".

המסע 'ממזרים: סימון ומחיקה' הכולל לצד התערוכה גם ספר מקיף בנושא שיושק בתערוכה ביום ראשון 29.10.17 הינו של אומנות אקטיביסטית שקוראת גם לשינוי מדיניות. זו אומנות פוליטית וככזו היא מעלה את כל השאלות הקלאסיות הנוגעות לקשר שבין עשייה אומנותית וחברתית, שבין אומנות 'טהורה' (אמנות 'לשמה' במושגים דתיים) לבין יצירה אומנותית 'מגויסת'. גם מי שמסתייג מאומנות מגויסת צריך להכיר בהבדל שבין אומנות מגויסת על ידי השלטון, על ידי בעלי הון או על ידי בעלי אינטרסים אחרים לבין אומנות המתגייסות למטרות אתיות ולפתרון מצוקות קיומיות. למבקרים בתערוכה ניתנת ההזדמנות להצביע ולהשפיע ולהפוך מסתם מבקרים גם למבקרי אומנות וגם למבקרים חברתיים. לדעתי, אין אומנות טהורה מזו.

השארת תגובה