התחנכנו על האמונה שצה"ל הוא (הכי) מוסרי. התגייסנו לצבא ששומר על "טוהר הנשק", ותמיד ידענו שאסור לבצע פקודה לא חוקית בעליל, כמו לירות על אזרחים ששבים לתומם הביתה מן השדות בסוף היום. המסורת היהודית מלמדת אף היא בבירור שאין לציית לפקודה בלתי חוקית.
גם כיום, לרובם הגדול של החיילים בצה"ל ברור כשמש שאם המפקד יגיד להם לרסס במקלע את כל גני הילדים בשכונה, הם ידעו שהפקודה לא חוקית, לא חוקית בעליל, וזה פשוט לא יקרה. ואם יגידו להם שבכלל לא משנה מי זז מולם, עליהם פשוט לירות בלי הבחנה – רובם הגדול ידעו שגם זו פקודה לא חוקית, לא חוקית בעליל. ואם יגידו להם לתפוס, לקשור ולחסל קבוצה של פרמדיקים – הרוב הגדול יזהו די בקלות שזאת פקודה לא חוקית בעליל, וגם דבר כזה (כמעט) לא יקרה.
אם כן, כשאני דואג פן נהיה כולנו עם דם על הידיים, אין זה בגלל מצבים כאלה, של שחור-לבן חד וברור. המציאות של לחימה – בייחוד בשטח בנוי – היא קשה ומורכבת. מי שמכבד את המציאות הזאת מבין שהמושג "בעליל" לא נולד במקרה. שכן יש פקודות שאי-החוקיות שלהן בכלל לא ברורה; הרבה לוחמים הגונים יבצעו אותן ויהיה קשה להאשימם על כך.
לא צריך תואר במשפט בינלאומי כדי לדעת שגירוש אוכלוסייה אזרחית הוא פשע מלחמה. אז אם יגידו לך לגרש אלפי משפחות מבתיהן תוך איום שאם לא יתפנו יחוסלו, ויפקדו עליך להיות מוכן לבצע את האיום – תדע שזאת פקודה לא חוקית, לא חוקית בעליל. אבל מה אם יסבירו לך שזה בכלל לא טיהור אתני אלא רק פינוי זמני, שנועד למעשה להגן על חייהם של האזרחים האלה? אי החוקיות היא פתאום לא כל כך בעליל, ואולי בכלל נמוגה. דווקא בימים אלו, כאשר יש סיבה לדאגה מהתרת הרצועה לגבי "נזק אגבי", נרצה להאמין שהפינוי נחוץ ומוצדק בשם טוהר הנשק – כדי שהאזרחים לא ייפגעו בתקיפה החיונית העומדת להתבצע כלפי הטרוריסטים של חמאס, המבוצרים בתוך בתיהם.
כך השתכנענו – וניסינו לשכנע את העולם – כשמאות אלפי אזרחים בעזה נדרשו להתפנות דרומה, וחיל האוויר הרס את שכונותיהם כדי לפגוע בטרוריסטים ובתשתיות הטרור של "עזה תחתית". הבטחנו שהפינוי הוא זמני. וכאשר עשבים שוטים (בהיקף של רבע מהקואליציה) דרשו להפוך את הפינוי הזמני לעובדה מוגמרת ולגירוש של קבע, הזהרנו שהדבר יכתים את צה"ל ואת מדינת ישראל באחריות לפשע מלחמה. ראש הממשלה הבהיר – אל מול הדיונים בהאג – שלא מדובר במדיניות של טרנספר קבוע; שבתום הלחימה יורשו יושבי מחנות האוהלים לחזור, לבנות ולחיות במקומות שנהרסו.
והנה קושיה בשלהי חג הפסח: מה נשתנה עכשיו, כשהדברים חוזרים ומתרחשים (אמנם בלי עדכון יומי צמוד של דובר צה"ל, ובהיקף פחות נרחב)? במהלך הלחימה הבלתי-נגמרת נגד החמאס, ניתנות עכשיו פקודות לפנות את התושבים משכונה מסוימת בחאן יונס, או מ"מסדרון" בפאתי רפיח, והכל שוב תחת אותו הסבר משכנע של "טוהר הנשק" והגנה על אזרחים. המציאות בשטח לא נעשתה פחות מורכבת. האם יש ללוחמים וללוחמות שלנו סיבה להתחיל לחשוש, שפקודות הפינוי האלה – והאיום באש הנלווה אליהן – נעשו לא חוקיות? ובעצם לא חוקיות בעליל?
התשובה המצמררת היא שהלילה הזה – התקופה החשוכה הזאת – באמת השתנה מכל הלילות והימים הקודמים. מי שהטריף את המערכת הזאת, כמו הרבה מערכות צבאיות, פוליטיות וכלכליות ברחבי העולם, הוא דונלד טראמפ. יוזמתו לטרנספר "מרצון" של תושבי עזה הציבה יעד חדש, שפל ונפשע לפעולות צה"ל ברצועת עזה, שיצאו לדרך כמלחמת מגן מוצדקת נגד זוועות החמאס. אבל הסכנה המוסרית האמיתית ללוחמים וללוחמות, לצה"ל, ולכולנו כאזרחי ישראל, היא לא מעבר לים. הסכנה היא בתגובה הנלהבת של ראש הממשלה וחבורתו ליוזמה הזאת: הם קפצו על עגלת הטרנספר והסבירו במרץ שזאת התוכנית הכי טובה, התוצר הכי נכון של המלחמה הזאת. הכרזות אלו מאיימות להפוך את פעולותיה של ישראל בעזה למסע של טיהור אתני, שהוא פשע מלחמה בקנה מידה נרחב.
איך יוכל עכשיו הקצין בשטח לדעת אם פקודת הפינוי הלגיטימית-לכאורה היא מוסרית וחוקית, או אולי מסווה לפרויקט של טרנספר בשיטת הסלאמי וההונאה? מתי ההכרזות הנפשעות של ראשי המדינה מניפות דגל שחור של "בעליל" מעל פקודות שהיו יכולות להיחשב כשרות וראויות?
כותב שורות אלו אינו מתיימר לקבוע לכוחות צה"ל כיצד להכריע במצב הסבוך הזה. האחריות היא אישית, ועל כל אדם במדים – מאחרון הטוראים ועד חברי המטה הכללי – לקבל את ההחלטה לפי הכרתו ומצפונו. אבל צה"ל הוא צבא העם, ואחריותנו כאזרחים היא להצביע על צל החשד הכבד שיוזמת טראמפ ואימוצה בהנהגה הישראלית מטילות על הפעולות העלולות להתבצע בשמנו כאן ועכשיו. אם לא נעשה כן, האחריות תהיה גם שלנו. בעליל.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
