לאחר שנים של היעדר רב לעיר הוד־השרון, מועמדותו של הרב יוגב כהן נראתה מבטיחה. כהן, רב ציוני־דתי צעיר ונמרץ מישיבת הר־ברכה, הגיע למועמדות עם ניסיון קהילתי, תוכניות מפורטות וכוונות טובות. מולו התמודד הרב ארז אלחרר, בעל ניסיון של 15 שנים בהובלת קהילה ופעילות תורנית בעיר, ראש כולל "יחווה דעת" שבנשיאות הראשון־לציון הרב דוד יוסף, ומקורב גם לאחיו, הראשון־לציון הקודם הרב יצחק יוסף. כנציג מובהק של ש"ס, הרב אלחרר התבטא גם נגד גיוס בני ישיבות לצבא. השניים, נציגים של שני מחנות שונים, התמודדו לצד 14 מועמדים נוספים על ליבם של חברי האסיפה הבוחרת; זו מורכבת מחברי וחברות מועצת העיר, ראש המועצה הדתית ונציגי ציבור מטעם השר לשירותי דת ומועצת העיר.
לכאורה, הבחירה הייתה אמורה להיות פשוטה עבור מי שמתיימרים לייצג ציבור ליברלי, המתנגד להתבדלות החרדית ומה שהיא מסמלת. במציאות, הרב אלחרר ניצח בקלות, סוחף איתו את קולותיהם של רוב חברי מועצת העיר. התוצאה הזו מפתיעה עוד יותר נוכח אופייה של הוד־השרון, עיר שחרתה על דגלה את ערכי הליברליזם, עם רוב חילוני מובהק, לצד ציבור מסורתי שהוא הצרכן העיקרי של שירותי הדת. רק לאחרונה קטפה הוד־השרון את המקום הראשון במדד החופש העירוני של תנועת "ישראל חופשית", בזכות כמה שינויי מדיניות שבוצעו בשנים האחרונות ובהם הצטרפות למיזם "נעים בסופ"ש" – תחבורה עירונית מסובסדת הפועלת בשבתות בין רשויות מקומיות בגוש דן, הקמת מרשם זוגיות עירוני, ופיקוח על תוכניות חיצוניות במערכת החינוך הממלכתית.
בישיבת מועצת העיר שהוקדשה לנושא, אף כפרו כמה חברי מועצה בעצם הצורך בקיומו של רב בעיר כמו הוד־השרון. שירותי הדת המקומיים מסופקים די צרכם, טענו, ובתי הכנסת מקבלים את התמיכה הנדרשת. הנה, עובדה שהרב אלחרר פועל בעיר ללא בעיה, ומי שצמא לדברי תורה – זוכה להם. מדוע, אם כן, נדרש לאייש את תפקיד רב העיר? על רקע המציאות הזו, תבוסתו של איש הציונות הדתית לטובת נציגה המובהק של מפלגה חרדית, מתמיהה שבעתיים.
נראה כי המקרה של הוד־השרון מלמד אותנו לקח חשוב: כאשר צד אחד מציג מועמד הנהנה לא רק מגיבוי פוליטי מלמעלה, אלא גם מהיכרות עמוקה עם העיר ואנשיה, ואילו הצד השני מציג מועמדים שמגיעים מבחוץ, הסיכוי שלו לנצח כמעט לא קיים. קמפיין חזק לא יכול להחליף תהליך עומק של הכאת שורשים בעיר, ואת העניין הזה מבינים בש"ס היטב. הרב אלחרר שקד זה שנים על בניית תשתית מקומית לבחירתו, ולא הסתפק במניפולציות הפוליטיות. הוא איננו תושב הוד־השרון אך מרבה לשהות בה, משמש כרב קהילה בעיר, מעביר בה שיעורים ועומד בראש ארגון להפצת יהדות בעיר.
רבני הערים בישראל מחזיקים בסמכויות פורמליות כמי שחותמים על תעודות הכשרות המקומיות, כרשמי הנישואים, וכסמכות ההלכתית בכל שאלה הנוגעת לשירותי הדת ופעילותה של המועצה הדתית. אך בסופו של דבר, המרכיב הלא־פורמלי בתפקיד הוא שמביא רבנים רבים להציג את מועמדותם לתפקיד בכל עיר. תוארו של רב העיר מזכה אותו להופיע ולשאת דברים בטקסים העירוניים ובאירועים בבתי הספר הדתיים. באופן פוטנציאלי, הוא היחיד מבכירי העירייה שתפקידו אמור לשאת איתו שאר רוח וחוכמה. רב העיר עשוי להיות מעורב בסוגיות קהילתיות כמו יישוב סכסוכים על פי דין תורה, השפעה על אופי החינוך ומרחב בתי הכנסת, והקמת בית דין לגיור. קולו נשמע יותר משל אחרים בסוגיות ציבוריות מקומיות כמו שאלת השבת במרחב הציבורי והפרדה מגדרית. מדובר גם במקפצה רבנית חשובה לתפקידים נוספים ובהשפעה אזורית פוטנציאלית, בהנחה שרשויות רבות ימשיכו להתנהל ללא רב עיר רשמי. פרקטיקה נפוצה היא שרבני ערים מכהנים מקבלים ממועצת הרבנות הראשית את הסמכות בתחומי הכשרות ורישום הנישואין בערים קרובות שאין בהן רב.
לאחר שנים של קיפאון במינוי רבני ערים, הסכר שנפתח לאחר מאמצים מרובים מצד מפלגת ש"ס הארצית, מביא עימו סחף של מועמדים. בסביון הקטנה, שעומדת אף היא לפני בחירות לרב המועצה המקומית, הגישו 11 רבנים את מועמדותם. בהוד־השרון עשו זאת כאמור 16 מועמדים. רוב מוחלט של המועמדים אינם מתגוררים בעיר ויש להם זיקה קלושה אליה, אם בכלל. כאן טמון הבדל העומק המשמעותי בין הרבנים שמפלגת ש"ס מקדמת, ובין רבנים אחרים שמבקשים להתמודד – רובם צעירים יותר, רובם מהציונות הדתית. בהוד־השרון הגישו את מועמדותם רבנים מירושלים, מראשון־לציון, מיד־בנימין ומיישובים שונים נוספים. עם הישמע הגונג המבשר את פתיחת ההליך, הם החלו לעבוד כדי להיבחר ולהכיר את העיר ואנשיה. הם לא תקעו יתד בעיר ופעלו בה לפני כן, ומי שכן – בחר שלא להתמודד או שבכלל לא יכול היה להגיש מועמדות, משום שתנאי הכשירות הבסיסי לתפקיד הוא החזקה בתעודת כשירות לכהן כרב עיר או כדיין, וזו דורשת מאמץ מכוון ומוקדם.
רבות מדובר על שליטת ש"ס במשרד לשירותי דת, במינויי נציגי השר ובהפעלת מנופי לחץ ממשלתיים ומקומיים, כגורם החשוב ביותר בשאלת מינוי רב העיר. אכן מדובר בגורם כבד משקל, כזה שמביא ראשי ערים שאינם אוהדים את מוסד הרבנות להסכים לעצם המינוי, ואף להטות את הכף בקרב צמוד לטובת המועמד ה"נכון" מבחינתם. אך מה שלא לוקחים בחשבון הוא את החיים עצמם. אף שנבחרי הציבור, שמחויבים יותר לציבור עצמו, מהווים כמחצית מהאסיפה הבוחרת את רבני הערים – שינוי שחולל השר הקודם לשירותי דת מתן כהנא, ושלא בוטל מאז – אין ערובה לכך שיצביעו עבור מועמד מתון או ציוני יותר. אם בציבור עצמו ישנה אהדה לרב מקומי שפועל במשך עשרות שנים בעיר, ולצד זאת שאר הציבור נע בין משיכת כתפיים אדישה ובין ייאוש באשר ליכולת לשנות משהו בתחום הדת והמדינה בישראל, מדוע שנבחרי הציבור יחשבו ויפעלו אחרת?
התוצאות בהוד־השרון מוכיחות זאת מעל לכל ספק. הרב אלחרר נבחר ברוב מוצק של 24 קולות מתוך 36, כאשר הרב יוגב כהן זכה לאחר קמפיין מאומץ ב־9 קולות בלבד. זאת על אף התחייבויות מפורשות של האחרון לשמירה על צביון העיר ולשותפות ותיאום מלא עם הנהלת העיר, ואף התחייבות חסרת תקדים לבקש מנדט מחודש לאחר חמש שנים בתפקיד. כל זה לא הספיק לו. אפשר לחשוב שנרקם כאן איזשהו דיל עלום והופעל לחץ על חברים בכירים במועצת העיר, אבל סביר לא פחות להניח שהתשתית של המועמד המתחרה הייתה רעועה מלכתחילה. מי שמבקש להיבחר לתקופה של עשרות שנים לתפקיד ציבורי משמעותי כל־כך, חייב להתחבר לקהילה המקומית על גווניה והשקפותיה, ולא רק כאשר מסתמנת אפשרות להיבחר. אכן, יש להגדיל את הכוח של הציבור המקומי בבחירת רבניו, להחזיר את קציבת הכהונה ולהרחיב את תנאי הכשירות, אבל מי שחושב שבכך אפשר להסתפק ושלאחר מכן ייבחרו הרבנים המתאימים לאתגרי החברה הישראלית של ימינו – טועה.
את התשתית לבניית ההנהגה הרבנית הציונית המתונה יש לבנות כמו שבונים כל בניין – מהיסודות. גם אם המצב הפוליטי הארצי נראה בלתי אפשרי, כדאי לרבנים להתחיל מהמקום הבסיסי ביותר – רבנות הקהילה. מסתבר שגם ברבנות, אין קיצורי דרך.
