השתייכות מגזרית או תרבותית כרוכה לא אחת באימוץ "סל ערכים" שלם, הכולל לא רק עמדות פוליטיות או אמונות ליבה אלא גם דפוסי התנהגות, סגנון חיים, סמלים ודימויים – כאלו שלעיתים כלל אינם קשורים לעניין הגרעיני של הזהות. דוגמא משונה ששמעתי ממחישה את העניין: מאדם ליברלי מצופה להשתמש דווקא בסוכר חום ובתחליפי חלב ואילו מן המשתייך לאגף הימני והשמרני להשתמש דווקא בסוכר לבן וחלב פרה. דוגמה זו ממחישה היטב איך הבחירות היומיומיות שלנו הופכות לסמלים המזוהים עם קבוצות חברתיות ועמדות פוליטיות.
לכל מגזר – חרדי, דתי-לאומי, חילוני, מיעוטים, ימין, שמאל ועוד – יש תיוגים אופייניים, שלעיתים מבוססים על סטריאוטיפים אך מאומצים מתוך תחושת שייכות, רצון להיות חלק מקבוצה, או משום התנגדות לקבוצה אחרת. השתייכות לקבוצה מסוימת מאלצת את הפרט, לעיתים בלא מודע, לאמץ דעות, דימויים ונורמות – או לפחות להרכין ראש בפניהם, חלקם-כלל אינם קשורים ישירות לליבת הסיפור (כגון אמונה דתית או השקפה כלכלית), אלא לסימבוליקה וסגנון חיים הכוללים קוד לבוש, מוזיקה, דעות פוליטיות וכדומה.
מתוך התבוננות מדוקדקת נגלה שלעיתים הקריטריונים שבגינם מזוהים אנשים כשייכים לקבוצה מסוימת (למשל השימוש במוצרים מסוימים, סלנג, סגנון, לבוש) מנותקים מהאידיאולוגיה המרכזית של אותה קבוצה. קרבה מובהקת אל עמדות הליבה אינה תמיד נוכחת ויש המשתייכים למגזר מסוים מסיבות זהותיות או קהילתיות, מבלי לחלוק את עמדות הליבה.
החרדיות היא דוגמא, בוודאי לא יחידה, למערכת חברתית הכוללת סממנים חיצוניים מובהקים כמו פרטי מלבוש ידועים, גידול זקן ופאות, צורת דיבור ומחויבות לצבר דעות, שלמרות שאינן עומדות בליבת הזהות בלעדיהן לא יחשב אותו אדם לחרדי.
וכך, יותר ויותר קשה להפריד בין העומד בליבת הזהות ובין סממנים נלווים. קשה גם להיות איש ימין וגם בעד זכויות מיעוטים וערבים; בעד בית משפט עצמאי אבל גם קשוב לביקורת על מערכת המשפט; בעד דמוקרטיה אבל גם בעד מדינה יהודית; להיות חרדי שומר תורה ומצוות אבל גם בעד ממלכתיות ויחד עם הבנה לצורך בגיוס לצבא; לאומי ועם זאת ללא שנאת ערבים או גרוע יותר שנאת השמאל; איש שמאל ובעד שלום אבל עם הבנה של המציאות הביטחונית המורכבת.
הצדדים השונים בפולמוס – הדתי, פוליטי וחברתי – מציבים לפנינו דרישה חד משמעית לבחור צד: הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ. אין אמצע. ההקצנה שעוברת החברה בישראל היא תוצאה של התמיכה שכביכול מספקים הקצוות, שם כביכול פשוט יותר. המרכז חסר תמיכה ולכן מחייב מאמץ נפשי ואינטלקטואלי הנדרש לבחינת מצבים המכילים מורכבות. בהקשר של מאמר זה, מורכבות נוגעת ליכולת להפריד בין דעות ובין אמונות, לעומת ההקצנה המתחוללת כתוצאה מאי יכולת לקיים הפרדה זו.
לכולנו דעות שונות בנושאים שונים ומגוונים, ודעתנו אינה בהכרח קובעת את זהותנו. אי הסכמה ואפילו כעס על דרכה של ממשלה מסוימת או ויכוח על ערכים יכולים להישאר בגדר ביקורת הממתינה לשינוי בקלפי. הדברים מקבלים תפנית כאשר המרווח שבין אמונות ודעות מצטמצם, ויותר מימדים מקבלים מעמד של אמונות שעליהן כבר לא ניתן לערער.
המונח "אמונות" שמור כאן לאידאולוגיות העומדות בליבת הזהות של קבוצה מסוימת, ואילו "דעות" הן תואר השמור למגוון הדברים שאינם בליבת העניין. פעמים רבות כשמדברים על זהות מטשטשים הגבולות שבין העומד בליבת הזהות ובין מה שלא.
לכל זהות מתלווה מתח, שהוא תולדה ממאבק שבין שני כוחות מנוגדים. מחד, ככל מובחנות, זהות מייצרת הבדלה ופירוד. מאידך, מובחנות היא גם סיבה לקשר עם הזולת. "לכל איש יש שם", שמו מובחן ולכן נפרד; אבל שם גם מהווה ציון המאפשר קשר. "הזולת הוא הגיהינום", אבל לא רק, אלא גם זה שאני זקוק להסכמתו למי שאני. לכן זהות מכילה פרדוקס המניע תהליך דיאלקטי: מאבק בין מובחנות ושונות מחד, לבין העובדה שקשר משמעותי נולד דווקא מתוך שונות.
מלבד ההכרה העצמית, קיים צורך בהכרה נוספת שאותה יש לקבל דווקא מן הזולת. מובחנות אינה עומדת לבדה מצד עצמה ואנו זקוקים להסכמת ותמיכת הזולת בשונות זו.
האבחנה שהצעתי בין אמונות ודעות עומדת בליבת שני מרכיבי הזהות. ככל שהדברים נוגעים לאמונות, מודגשת יותר ההפרדה, וככל שאלו נוגעים לדעות, מתאפשר יותר קשר. כך, למרות שהצורך בקשר ותמיכה שזור בכל הרבדים, ככל שהדברים נוגעים בליבת הזהות שם ההבדלים הם שניכרים, ואילו ככל שאנו מתרחקים מן הליבה נקל יותר לכונן קשר. במילים אחרות, קיימים שני סוגי קשר, שתי אפשרויות לשותפות – הקשר שליבת הזהות זקוקה לו, עם מי שבהגדרה אינו כמוה; לצידה עומדת צורת שותפות רווחת יותר, הנוגעת לנושאים שהם משותפים לכולנו ואינם עומדים בליבת הזהות. באותם האופנים בהם הדת, הליברליזם או הלאום מהווים את ליבת הזהות – שם עיקר השותפות מתקיימת בין חברי הקבוצה המסוימת, כאשר בכל הנוגע לליבת הזהות, הקשר עם זהויות אחרות יהיה לרוב דל וחסר גמישות. לרוב ליבת הזהות מהווה תיבה סגורה, שיח פרודוקטיבי ומזין יתכן דווקא באותם חלקים העומדים מחוץ לליבת הזהות.
קבוצה היודעת לבחון את אמונותיה בזהירות ולתחום אותן במידה ובגבול, תוכל לכונן סולידריות ולאפשר החלפת דעות עם קבוצות אחרות. האיזון שבין הקבוצות השונות נשמר או מופר כפי מידת התביעה כי נושאים שאינם עומדים בליבת הזהות ישנו את טבעם וייחשבו כנושאי ליבה. במילים אחרות, למרות השונות שמציבה הזהות עדיין יש מקום רב לשותפות, ובלבד שהצדדים מוצאים את זולתם שותף ראוי לנושאים העומדים על הפרק. שותפות נקטעת כאשר הצדדים השונים מדירים זה את זה מתוך טענה שבעיה או נושא מסוים שייכים רק להם בלבד.
בהלכה היהודית, איסור הממחיש את העניין הוא איסור עבודה זרה שדינו ייהרג ואל יעבור, מן הטעם שאיסור זה עומד בליבת הזהות היהודית, מבלי אפשרות לדיאלוג.
לאור כל זאת, נשאל: מה הדין לגבי גיוס חרדים לצבא? לאיזה מן התחומים שייך נושא זה, האם לתחום האמונות או הדעות? מן האופן שבו מתנהל הנושא אני למד שאנו מתקרבים להכרעה "חד משמעית" שתקבע שגיוס חרדים יחשב "ייהרג ואל יעבור". מלבד שהכרעה כזו תסכור כל אפשרות לפיוס, בנוסף היא תהפוך מגדיר זהותי פנים חרדי ומי שיתגייס לא יחשב חרדי. במילים אחרות, הכרעה זו תשנה את מעמדה של שאלת הגיוס, תהפוך אותה למרכיב של הזהות החרדית, ותפקיע מכלל הציבור את הזכות לדון בה. מעתה הציבור הכללי שוב אינו שותף לגיטימי לדיון וההכרעה בנושא זה שייכת לחרדים בלבד. דומה לכך ההתנגדות או התמיכה בבית המשפט העליון, או – עד לא מזמן – שאלת המשך או הפסקת המלחמה ושחרור החטופים. נושאים אלו כבר אינם שייכים לכולנו. כל מגזר טוען ששייכים בלעדית לו, מאחר והכרעה בנושאים משליכה על השאלה מי הוא עצמו – וזו שאלה שבני אדם אינם מוסרים את המענה עליה לזולתם.
גישה חד ממדית משמעותה שהזולת אינו שותף לגיטימי לדיון ונושאים שעד כה נחשבו לדעות, הופכים לאמונות ועומדים כעת לשירות הזהות. כך, נושאים שהיו נוגעים לכולנו כמו התחממות כדור הארץ, שימוש בכלים חד פעמיים ושאלת היחס לבית המשפט העליון – מאבדים את חירותם ואת שייכותם לכלל הרחב.
הפירוד שבין הקבוצות, המונע שותפות, גם מוביל לתהליך של הסתגרות, המלווה בצורך של כל קבוצה בנפרד לעבות את עצמה – משל כל הצבעים מחויבים לייצג את האדום. נושאים שעד כה היו בלתי תלויים בזהות נדרשים כעת להיות חלק מכוליות ולהתכנס תחת חובה כללית. תהליך הכוליות שעוברת הזהות מאפשר לקשור בין כל חלקיה ובתמורה היא מעניקה לכל אחד מהם את הסמכות הכללית של המכלול. הסמכות המגיעה לפרטים השונים אינה מאפשרת את ההבדלים שהיו עשויים להופיע אם כל נושא ומקרה היו נבחנים לעצמם בנפרד.
אופיו האלים והמקוטב של הוויכוח המתנהל בארץ מלמד על מלחמה. מלחמה אינה תוצאה של זהויות שונות אלא של צמצום האפשרות לקיום שותפות בנושאים שאינם בליבת הזהות.
העדר מעגל שייכות העומד מחוץ לזהות, והעובדה שיותר ויותר נושאים כבר אינם שייכים לכולנו, גורם למצב שבו כל קבוצה הופכת פרט היוצא מן הכלל – שיציאתו אינה באה לגלות על הכלל אלא רק על עצמו.
מלחמה, לשון 'הלחמה', מצטיינת בכוליות המגייסת את כל המשאבים למענה. קצוות וקיטוב הם תוצאה של תהליכים מתמשכים, אולם ראשיתם נעוצה באותה נקודה שבה סוכר חום ותחליפי חלב אינם עוד נושאים בהם שותפים כולנו אלא מולחמים לתוך זהות מסויימת. ההלחמה מסכלת כל אפשרות לחירות, ולעמידה עצמאית של הנושאים. נושאים שעד כה עמדו מצד עצמם, תוך אפשרות לדיון על כל נושא ונושא בנפרד ובנפרד מן הזהות – מותכים לתוך הזהות. התגברות הקיטוב "מאלצת" את הסוכר לוותר על "זהותו" כסוכר ולהפוך אובייקט המזוהה עם שמאל או ימין.
דיון ענייני על מלחמה וחטופים, על שלום ועל גיוס לצבא – יתאפשר כל עוד נושאים אלו שייכים לכולנו ואינם בלעדיים. תחושת הסירוב והדחייה שחווים המגזרים השונים כלפי מה שבליבת האידאולוגיה שלהם, דוחפת אותם לעבות את מי שהם. אובדן התמיכה מזמן את אובדן החופש שהוענק קודם לדעות, מאחר והכל – האנשים, הדעות והנושאים השונים – נקראים להתגייס למלחמה והופכים לבליל מותך של זהות.
החד ממדיות וההשטחה המאפיינת את הציבוריות הישראלית הם תוצאה של התביעה שמפנה הזהות כלפי מגוון נושאים לייצג דווקא אותה. אחד ההיבטים השכיחים של התופעה היא הטענה הנפוצה שערכה של קבוצה בעלת זהות מסוימת אינו תלוי בהערכת זולתם אלא רק בעצמה. וויתור על הערכת הזולת ובוודאי זלזול מופגן בו, מותיר את כל הצדדים חסרי ערך. קבוצה המסרבת לקבל ביקורת מתוך טענה שהיא לבדה תקבע את ערכה דומה לאדם הטוען שהוא לבדו יחליט על כישוריו להיות מורה הלכה, רופא או מהנדס הראוי לבנות גשר. כידוע, אסון הכור בצ'רנוביל הינו תוצאה של "מפלגה" שאי יכולתה לקבל ביקורת גרמה עיוות כה עמוק, עד שפרמטרים אובייקטיבים של תקינות כורים הולחמו אף הם לתוך ה"מפלגה".
מאז ומעולם מצטיינת ההוויה הישראלית בוויכוחים קשים ומרים. עם זאת, וויכוחים וריבוי דעות אינם מבטלים תודעת ערך הדדי ושותפות רחבה. כאמור, קיום מחלוקות מחייב קיום מעגל שייכות תומך ורחב יותר. כל עוד הנושאים העומדים על הפרק שייכים לכולנו, הוויכוח יחשב לגיטימי ואף כעדות לשותפות. השבירה לה אנו עדים נובעת מכך שכל קבוצה מנכסת את הנושאים השונים אליה, כשייכים רק לעצמה. מצב בו כל קבוצה תולה את ערכה בעצמה בלבד מוביל לאבסורד, בדומה לטענה שאם הרופאים או הטייסים מתנגדים להפיכה המשפטית אזי "נסתדר בלי טייסים ובלי רופאים".
"אנא אמלוך" הוא ביטוי קבלי המתאר את שבירת כלים. כלי הוא מערכת שיעודה לתווך ולחבר, וככל שמערכת הולכת ומאבדת קשר עם זולתה כך היא גם שבורה יותר. ייעוד נוסף שיש לכלים הוא לאפשר גילויה של מהות שאינה מתגלה מצד עצמה. אובדן הקשר והנפרדות המאפיינים את השבירה מעצימים תהליך שבו 'השברים' מפתחים אמביציה רק לגילוי עצמם בלבד. מניעה מן החלקים השונים להצטרף לתמונה שלמה מביאה כל חלק בפאזל לבנות במה לעצמו בלבד ולהתמקד בעיקר בגילוי עצמו תוך שהוא משדר שדי בו לבדו כדי להיות "תמונה שלמה".
"אני לבדי אמלוך". מאלו הקובעים לבדם את ערכם אפשר לשמוע שרק הם צודקים והם לבדם נאמנים. הם המסורים, הם שמקריבים והם הטובים. הם לבדם דתיים ומלבדם אין אוהבי ישראל ואוהבי אדם. אלו אינם משרתים את הערכים והערכים הם שנועדו לשרת אותם. הצורך להעצים את עצמם אינו מאפשר קיום מעלה אנושית שאינה מולחמת אליהם ואינה שייכת אך ורק להם. מכאן קצרה הדרך לנרקיסיסטיות מגזרית המלווה בסגידה לסמלים ולדימויים, ולכל מה שנתפס כמעצים את המלוכה.
שונות ונפרדות אינם עומדים לבדם אלא זקוקים לסולידריות חיובית, מתוך הבנה שמעבר לגבולות הזהות מתקיים גם אופק של שותפות. בהעדר תמיכה הדדית תבנה "סולידריות שלילית", בה כל מגזר תומך רק בעצמו ובאלו הדומים לו. הקיום האנושי מכיל בעיות כה רבות וקונפליקטים, ומשברים משותפים לכולנו ובוודאי שהמובחנות שהזהויות השונות מעניקות אינן אמורות לבטל מכנה משותף יסודי זה . לכן הגם שטבעה של הזהות עצמה להיות קשיחה, עדיין קיימים נושאים רבים חשובים דיים המשותפים לכולנו.
תהליך ההלחמה אינו נעצר ב"אני לבדי אמלוך" תוך התכת הרעיונות והדעות ושעבודם תחת הזהות, אלא מתרחב ומגיע לשלב הבא והסופי של המלחמה.
העצמה עצמית המלווה סיפוח וביטול הזולת אינם השלב הסופי. השסעים ההולכים ומתרחבים מובילים למלחמה על הגמוניה. תהליך ההלחמה אינו נבלם: אם עד כה נשללה החירות, והרעיונות והדעות הם שהותכו, התרחבות המלחמה תוביל לרצון בהתכת הזולת עצמו לתוך זהותו. "אנא אמלוך" ותהליך העיבוי העצמי שעוברת הזהות אינו נעצר בסוכר לבן כמאפיין זהותי אלא מוביל למסקנה שאין "המלכות שלמה" אם היא לא תלחים גם את האנשים לתוכה. אכן, זו טבעה של מלחמה כאשר פסגתה מגלמת את השאיפה להתיך את האנשים עצמם, ליטול מן הזולת את זהותו – עד הניצחון הסופי. בתחילה הדברים הם שאיבדו את אפיונם הפרטי ואת שייכותם לכלל, וכעת מתרחבת ההלחמה אל האנשים עצמם: "וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת. וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָאִיקָץ".
רבים ציפו שהמלחמה בחמאס תשיב את הסולידריות החיובית שאבדה לנו. כעם הידוע בחיוניותו ובכוחות החיים הטמונים בו, שאפנו לאחות את שנפרם ולכונן ביננו סולידריות חיובית שאינה מוגבלת רק לאלו שהם בדיוק כמונו. מהר מאוד התגלה שאפילו נושא כמו מלחמה אינו עומד מחוץ לזהות ואינו יכול להימלט מרודנותה. עם הידוע בחורבנותיו כתוצאה מפלגנות אמור להיות מודע היטב למחיר שנשלם על כך שנושאים שונים עוברים תהליך של רדוקציה לתוך הזהות. "נשמת האומה" נתונה במאבק שבין שני כוחות חזקים – פירוד וקשר; הסולידריות החיובית כפי שהתגלתה בשביעי באוקטובר דרך הקרבה, עזרה הדדית ומסירות לכלל כולו, ומן הצד השני סולידריות שלילית המנכסת את מירב המשאבים הערכים והשותפות רק תחת הקבוצה הפרטית.
כיום כולם מצדיקים את דרכם בכך שלולי הכרתם שלהם בעצמם לא היו זוכים כלל להכרה. הטענה שהסתגרות עצמית היא הכרח הנובע מעלבון ודחיה, תוצאה מחיזורים ובקשות שנדחו, רווחת מאוד. אלא שהיא אינה פותרת את הבעיה אלא דווקא מעמיקה אותה. יהיו הסיבות שהביאו לתופעה מוצדקות ככל שיהיו, בסופו של דבר אנו עדים לכך שכל מגזר מכונס בעלבונו ומצדיק גישה של "אני לבדי אמלוך".
לסיום אביא דוגמא שאולי לא תסב נוחות לכל הקוראים: הדחיה שעברה תנועת ש"ס, המדגימה היטב את התופעה. בתחילת דרכה הפוליטית והחברתית בקשה ש"ס להיות חלק מן הכלל הישראלי. בניגוד לגישה החרדית, ש"ס בקשה לזכות לא רק בהכרה כתנועה ספרדית ודתית אבל גם כישראלית. אלא שהלכי הרוח בציבור החילוני האשכנזי דחו בקשה זו להכרה. כאמור, אל התביעה שמציבה לפנינו קבוצה מסוימת להכרה בזהותה העצמית מתלווה גם הצורך של אותה זהות בהכרה של זולתה. רבים יטענו לחלקו של משפט דרעי בדחייה, אלא שבעיני תומכיו – אבל לא רק בעיניהם – משפט דרעי היווה עדות לדה לגיטימציה (ודה הומניזציה) של מגזר שלם. באשמת דרעי לבדה לא היה די כדי להצדיק את רגשות האיבה שעלו מן ההמונים הזועקים בכל פה "רק לא ש"ס". מי שפקד את מאהל המחאה שהוקם סביב לבית הכלא התוודע לעוצמת השבר ולרגשות הטינה שחש ציבור שלם. התברר אפוא שישראליות היא זהות אקסקלוסיבית שאינה משותפת לכל.
הסכמי אוסלו, רצח רבין ועליית נתניהו לשלטון תרמו אף הם את חלקם. בהמשך הגיעה ההתנתקות שתוצאותיה קבעו את סדר היום החברתי והפוליטי הנוהג כיום. כיום אין במדינת ישראל ציבור שהחמיץ את ההזדמנות להפוך משבר סיבה לפירוד ולמלחמה. ערכים וסולידריות יהודית, שבעבר היו תחת קונצנזוס, נמצאים כיום תחת לחץ כבד.
על זהות משותפת איננו יכולים להסכים ואפילו לא על אופי זהותנו היהודית, ועדין כן קיימים נושאים כה רבים שלהם כולנו שותפים. כיצד יתכן שהמלחמה ואין ספור הבעיות המשותפות המתלוות לחיי בני אדם בכלל ולחיים בארץ בפרט הפכו עניין של זהות?
חד ממדיות דומה לסרטן. גידולים ממאירים הם תוצאה של פרטים שיצאו (או הוצאו) מהקשר כולל. תא בודד או קבוצת תאים המאבדים קשר עם שאר הגוף ומתפתחים בנפרד מהקשר כולל הופכים גידול שאינו רק גדל בעצמו אלא שסופו לתקוף את הגוף כולו ואף איברים שהוא זקוק להם למען קיומו.
