/ השפה הרוחנית בחברה הישראלית

"עמה אנוכי בצרה"

על צער השכינה ואפשרות הריפוי
OLYMPUS DIGITAL CAMERA
OLYMPUS DIGITAL CAMERA
ד"ר רות קרא-איוונוב קניאל היא מרצה בכירה בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה, עמיתת מחקר במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו ובמכון שלום הרטמן בירושלים. מחקרה עוסק במיסטיקה יהודית, מגדר ופסיכואנליזה. בעלת PhD מהאוניברסיטה העברית בירושלים, 2010. לשעבר עמיתת פוסט-דוקטורט באוניברסיטת ניו יורק, מרכז HBI באוניברסיטת ברנדייס ותוכנית קרייטמן ומתנאל באוניברסיטת בן-גוריון. עמדה בראש קבוצת "פסיכואנליזה וקבלה" במכון ון ליר בירושלים. ספרה קדשות וקדושות -אימהות המשיח במיתוס זכה בפרס פינס ובפרס וורבורג (סדרת הילל בן חיים,

הקדמה

הטקסט שלפנינו מובא בזוהר לפרשת וישב, והוא עוסק בצער השכינה ובנסיון למצוא מזור לכאבה. על פי התפיסה הקבלית, באמצעות פעולה אנושית מכוונת יכול האדם להשפיע על העולם העליון ולהביא לתיקונו. זוהי עבודתו המיסטית של המקובל, ועל פי המקור שלפנינו השותפות והדאגה לשכינה מתבצעת באופן ריטואלי המעוגן במחזוריות השבת וטקס קידוש החודש. הללו מסמלים את תפקיד השכינה כאם גדולה, אשר מרחמה נולדים בכל שבת שבעת הימים, ובכל ראש חודש – ימות החודש כולו.

היחסים הדינמיים שבין שמיים וארץ מעידים בדרשה זו לא רק על התלות והפגיעות המשותפים לאלוהות ולבני האדם, אלא גם על הכוח הטרנספורמטיבי הטמון באזורי השבר. דרך המפגש של האדם עם נפשו וכאביו מתאפשר החיבור לשכינה, שהיא כלבנה המתמעטת ומתמלאת באופן תדיר. אל מול התפיסה הפילוסופית הרואה באל "מניע בלתי מונע", דרשה זו מציבה אידיאל חדש של אלוהות, שאינו משקף שלימות וחוסר שינוי, אלא דווקא יכולת תנועה, הכלה של חסרון, והכרה בחשיבותם של כאב וחסר ככלים לצמיחה.

מבעד לסדק ולפגם – הנחשפים למעלה ולמטה, ומהדהדים זה את זה – נוצרת קרבה והזדהות בין האדם לאלוהות הנקבית. במרחב זה נולדות האמפתיה, האכפתיות והאחריות וממנו נובע גם הצורך בשינוי ותיקון העולם. מעתה אין מדובר במצב סטטי של מיעוט וחסר, שכן פעולתו של האדם מרככת את פגם הלבנה ומממשת משהו מחזון אחרית הימים הנזכר בסיום הדרשה, לפיו "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים" (ישעיהו ל כו). לפי תפיסה זו, גדילת השכינה, התעצמותה והשתווּתה לזכר האלוהי, מתרחשים לא רק לעתיד לבוא, אלא בעִתות המדַמות את העולם הבא בתוך העולם הזה. בכל מחזוריות של זמן, במעבר בין היום והלילה, בשבת ובמועד, בכל שנה חדשה, ובכל כוונה של האדם המחובר אל חולשותיו, דלותו ופגמיו, ניתן לרפא את הלבנה החסרה.

 

הדרשה הזוהרית שלפנינו מתבססת על מיתוס מיעוט הלבנה המופיע בתלמוד הבבלי (בבלי חולין, ס ע"ב). בניגוד למקור האגדי העתיק, הזוהר מציע לראות בכל הדמויות בעלילה פנים שונות של הפרסונה האלוהית. שני המאורות, החמה והלבנה, מייצגים ספירות עליונות: השכינה היא הכוח הנשי המתמעט, והיא זו שבאה בטרוניה לפיה "אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד". ספירת תפארת, הקב"ה, הוא הכח הגברי שעונה לה: "לכי ומעטי את עצמך", והוא זה המבקש כפרה על חטאו, ומתייסר על מיעוט הלבנה ("הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח").

הדרשה מתבססת על תפיסת השכינה בזוהר כמי ש"אין לה משלה כלום", ועל כן היא זקוקה לזולת שימלא את החסך וירפא את השבר בו היא נתונה. על פי תפיסתו הרוחנית של הזוהר, דווקא לאדם, הנתפס כחלש וחסר אונים, יש כוח ויכולת (agency) להניע תהליך של תיקון ולמלא את חסרון הלבנה. השכינה מכונה בדרשה "אהבה קטנה", התלויה במעשי האדם, לעומת האל הזכרי שמכונה "אהבה גדולה", אך בוחר שלא להקרין את אורו ולמלא בו את הדמות הנשית.

חלקה הראשון של הדרשה רואה במיעוט תוצאה טרגית של משבר זוגי, שמתבטא בהפרדת ה'אהבה הקטנה' מה'אהבה הגדולה'. המשכה עוסק בחורבן במימד ההסטורי והמיתי. ההקטרה וההקרבה אפשרו חיבור, כעולה מהפועל קט"ר, שמשמעותו בארמית גם "קשר". קשר זה חיבר בין בני הזוג, אולם כעת, בלא החיבור המיסטי הטבעי שהתקיים במקדש, על המקובלים למצוא דרכים חדשות למלא את פגם הלבנה.

דרשה זו נושאת בשורה מגדרית ותיקון לעיוות של יחסי הכוח בין המינים, שכן השמש והלבנה מקבילים כאן גם ליחסי האיש והאישה הארציים, וניכרת הבקשה לאזן את עמידתם זה מול זה. עם זאת, יש בה גם שעתוק של תפיסות מגדריות מהותניות, שכן כמו בדרשות זוהריות רבות אחרות, אף כאן השכינה מייצגת שבר, חולי ומצוקה, כמצבים הממחישים תודעה נשית חלשה המעודדת אצל הזכר האלוהי (כמו גם המקובל האנושי) אמפתיה ופעילות גברית גואלת. באופן פרדוקסלי הזוהר מלמד כי תקומת השכינה תלויה בהבנה שלא תוכל לקבל את אורה מהזכר האלוהי, ולכן עליה להקים את עצמה בסיוע שותפיה הארציים הערבים לכינון נשמתה ולרפואתה.

 

הדרשה נפתחת בפסוק מישעיהו סו, לפיו בכל שבת וראש חדש "יבוא כל בשר" להשתחוות לפני האל. ההדגשה של האספקט הפיזי, החומרי, הארוטי והבשרי של האדם מצטרף למגמה הזוהרית של חיוב הגוף, דרכו נחווה החסרון והפגם, ובאמצעותו מתרחש הריטואל שמאפשר את מילוי השכינה.

דומה שטמון כאן גם פולמוס אנטי-נוצרי: כנגד התפיסה הנוצרית המציגה עולם מטוהר ונקי ללא רבב, בו מואדר הסבל לכשעצמו, מציע הזוהר את ההזדהות והאמפתיה, מצב הרעות והושטת היד, כאפשרות להתחדשות וכתנועה מחלצת מתוך המשבר. כך מוצג גם פירוש חדשני למונח התלמודי "ייסורים של אהבה". לעומת האופציה המרטירולוגית הנוצרית, המקדשת את הסבל והמוות, אומר הזוהר כי "לא המתים יהללו יה", אלא האדם החי אשר יכול בכח אהבתו לרפא את השכינה החולה.

קריאה במקור

זוהר חלק א', קפא ע"א-ע"ב (בתרגום)

 

'וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר יְיָ' (ישעיה סו כג).

'כָל בָּשָׂר' ודאי, כי אלו [המצטערים בצער השכינה] יתחדשו בכל ומבקשים להתחדש בחידוש השכינה. ואלו הם בשותפות אחת עם הלבנה, פגומים בפגם שלה.

כיוון שכך, היא שורה בקרבם תמיד ולא עוזבת אותם. כמו שכתוב 'וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ' (ישעיה נז טו) וכתוב 'קָרוֹב יְיָ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב' (תהלים לה) – לאותם שסובלים עם הלבנה את אותו פגם, אלו קרובים אליה תמיד. ועל זה נאמר 'לְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים' (ישעיהו נז טו) – באותם חיים שבאים אליה לחדש אותה, יהא להם חלק. אלו שסבלו עימה יתחדשו עימה.

 

ואלו נקראים 'ייסורים של אהבה'.[1] של אהבה [=שכינה] הם – ולא ייסוריו של אותו אדם.

של אהבה הם – שנפגם אורה של האהבה הקטנה שנדחתה מהאהבה הגדולה.

לכן אותם חברים השותפים עמה – אשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא, שהם שזכו להיות חבריה של השכינה ועליהם כתוב 'לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי' וְגו' (תהלים קכב).

 

פתח ואמר: 'הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד' (ישעיה נב).

אשרי חלקם של הצדיקים שהקב"ה מגלה להם ארחות התורה ללכת בה.

בוא וראה, פסוק זה סוד נעלה הוא… כשברא הקב"ה את העולם עשה את הלבנה ומיעט אורה, שהרי אין לה מעצמה כלום. ומשום שמיעטה עצמה, הוארה מן השמש ובכוח האורות העליונים.

ובזמן שבית המקדש היה קיים היו ישראל עוסקים בקורבנות ועולות ועבודות שהיו עושים כהנים ולויים וישראלים, כדי לקשור קשרים ולהאיר אורות.

ולאחר שנחרב בית המקדש, נחשך האור והלבנה אינה מוארת מן השמש. השמש מסתלק ממנה ואינה מוארת, ואין לך יום שאין שולטים בו קללות וייסורים וכאבים, כמו שנתבאר.

ובאותה שעה כשמגיע זמן הלבנה להאיר, מה כתוב?

'הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי' – על הלבנה נאמר.

'הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי' – זה סוד האמונה.

'הִנֵּה יַשְׂכִּיל' – שקמה התעוררות למעלה כמי שמריח ריח ובא להתעורר ולהסתכל… ובאותו זמן יעיר הקב"ה התעוררות עליונה להאיר ללבנה כראוי, כמו שנאמר 'וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים' (ישעיה ל כו).

 התבוננות

דרשה זו עוסקת במשאלה לאחות שֶבר קדום באמצעות השיבה לחיבור הראשוני של השמש והלבנה, הזכר והנקבה, שנבראו שווים ביסודם. כמו במיתוסים אחרים, גם כאן את מסע ההקטנה סובלת הדמות הנשית, שכן מחברי הדרשה מאמינים כי רק האלוהות הנקבית יכולה לעמוד בכל גלות, צער ומכאוב. דווקא יכולת זו מאפשרת לה תיקון ומילוי, שכן לא די לה בעצמה, והיא זקוקה לדיאלוג עם הזולת האנושי.

באמצעות הפואטיקה העשירה והייחודית שלו מצליח ספר הזוהר להמחיש הן את דלות השכינה, הן את יכולת ההתמלאות והעונג שלה, מבלי להיוותר רק באזורי העוני והכאב. זהו טקסט שהניגון שבו מגייס את הקורא לא רק להתעוררות רגשית, אמפתית ואכפתית, אלא גם לפעולה תיאורגית, מיסטית, רוחנית וריטואלית. הטקסט הופך בעצמו לטקס בו הקורא עובר תהליך וחווה את הקריאה הדחופה לשינוי המציאות.

בדרשה שלפנינו מתגלה השכינה כלב, כאנימה וכנשמה. היא האיבר החיוני ביותר באורגניזם הקוסמי וגם האנושי הפרטי. הזוהר לא מסתפק בתודעה דטרמיניסטית של מיעוט ופגם. המקובל שמזדהה עם חסרון הלבנה, הופך מיד לגואל המקים אותה מעפרה ומשיב אותה מגלותה. הריטואל החוזר בכל שבת ובכל ראש חודש, מנכיח את מחזוריות השבר ותיקונו, ומעניק לבני האדם אמונה ביכולתם ובכוחם לסייע לשכינה למלא את חסרונה. החברים, "אלו שסבלו עמה", הם גם המרפאים "שיתחדשו עמה".

 

אנו חיים בדור בו מתגלות צורות רבות של שבר, כאב וחולי. במישור האנושי הזוגי, מתרחשות טלטלות המבטאות את קולן של טראומות קדומות ומנכיחות מופעים ורגעים של מיעוט הלבנה. לתחושתי, דרשה זו עשויה להעניק לנו כלים לעמוד בתחושת התנודה, מבלי לתת לתודעת הפגם והחסר לצבוע את המציאות כולה בגוון אחיד. היא מעניקה לנו תקווה, ואמונה באפשרות של קשר והשפעה הדדית בין העולמות. הדאגה והאמפתיה מתגלה בראש ובראשונה מצד האדם כלפי האלוהות, והיא מכוננת מעגל של הזנה מרפאת.

במישור המגדרי הדרשה מציעה תיקון זוגי מבלי להסיר אחריות מאף אחד מהצדדים. מצד אחד הזוהר אומר שהלבנה "מיעטה את עצמה" ותולה בה את האחריות על מיעוטה, ומצד שני, הוא מצביע על אחריותו של האל הגברי שהחליש את אור הלבנה. כך או כך, משימת הכפרה מוטלת על בני האדם, שכן אנו מזוהים עם השכינה וסובלים עמה, ועל כן כרוכים כמו ילדים בגורל הדרמה ההורית־אלוהית.

הזוהר אומר "אותם חברים השותפים עימה – שזכו להיות חבריה של השכינה… עליהם כתוב 'לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי'". אני מתפללת שנדע להיות אחיותיה ואחיה של השכינה, שנשכיל להיות חבריה, הערבים לה באזורי השבר המתרגשים עלינו תדיר, מבלי להאדיר את הסבל, אך מתוך אפשרות לראות בצער ובחסרון כלים של עבודה רוחנית ומפתחות לתיקון. הדרשה מספרת לנו כי החג של השכינה הוא עת שברונה, ועל כן רק אם נדע לומר בכל לב "עמה אנוכי בצרה", נוכל באמת, באופן עמוק, להתחדש איתה.

 

[1] על פי בבלי ברכות, ה ע"א.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

עוד בנושא סמינר "השפה הרוחנית בחברה הישראלית" - מאמרים

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics