זלדה כתבה: "לכל איש יש שם". לשמו של אדם תפקיד כפול: הוא אמצעי לזיהויו — פעולה שנעשית על ידי הזולת, וקולו ומבטו של האיש אינם רלוונטיים. אבל השם אליו מתייחסת זלדה מבטא את זהותו של אדם. שמו של האדם הוא סמל לסיפור חייו. הוא מסמן את ייחודו. יש לו שם שהוא שלו בלבד. הוא מבטא את מלאות חייו, כמיהותיו, אהבותיו, תסכולו, ייאושו, תקוותיו וזיקתו לאחרים.

השם הפרטי מסמן נוכחות של אדם המופיע מולי, התובע ממני קשב, היענות וחמלה. שמו של אדם הוא הזמנה לזיקה ואזהרה: אל תפגע, אל תשלול אותי. ביום הזיכרון אנו שרים שיר זה כדי לבטא את הנוכחות הנעדרת של בני אדם. המתים לא ישובו אבל הם צרובים בזיכרוננו, קולם, צחוקם, כאבם. כי יש להם שם.

פנים רבות יש לשלילת השמות ולשלילת זהותם וייחודם של בני אדם. כשאנו הופכים את הזולת לאובייקט, אנו מתעלמים מייחודו ומעולמו הפנימי. לעתים אנו מעלימים שמות של בני אדם באמצעות מנגנוני זיהוי נוקשים. כך כשאנו מזהים בני אדם באמצעות סימונם כיהודים, חרדים, חילונים, ערבים, וכו'. הזיהוי הזה הופך אותם לשקופים.

לעתים מנגנון הזיהוי הרסני ומוביל לרצח. בזיכרון העם היהודי צרוב הניסיון הנורא של הזיהוי "יהודי", שהוביל לרצח העם היהודי. לזיהוי צורפו תכונות דמוניות שייחסו ליהודים, עד שפסקו מלהיות בני אדם. שירה של זלדה הוא תמרור אזהרה: אל תשכחו את הפנים והשמות, אל תשתמשו במנגנוני זיהוי שיאפשרו את רצח הפנים והשמות.

המלחמה שנכפתה עלינו נבעה מהרצון של חמאס למחוק את הפנים והשמות שלנו. לא לראות בנו יצורי אנוש. לאסטרטגיה זו יש תכלית כפולה: להרוג בני אדם ולפגוע בערך המקודש של היותם יצורי אנוש. הטרור חותר לחשוף את היסודות האפלים שבנו, ולהפוך אותנו ליצורים שאיבדו את אנושיותם.

כנגד המאוויים האפלים של הטרור, על מדינת ישראל וצה"ל להתייצב לימין הערכים המוסריים. אסור להילחם בטרור על ידי אימוץ הרוע. הרב משה אביגדור עמיאל ניסח תובנה זו באופן חד: "את הרע לא נוכל לעקור מן העולם על ידי הרע גופא. את הטרור לא נוכל להסיר מן העולם על ידי טרור מהצד השני". התפישה שלפיה עלינו לפגוע בתושבי עזה כולם, רק משום שהם תושבי עזה, היא חרפה מוסרית. היא שוללת מאיתנו את פרצופנו המוסרי.

המסורת היהודית פעלה לצמצם את החובה להשמיד את עמלק והפכה חובה זו לבלתי ישימה מפני שהיא פגעה בערכים המקודשים לפיהם אדם — כל אדם — נברא בצלמו של האל. פרשן המקרא מהמאה ה–19 הרב שמשון רפאל הירש מפרש כך את החובה המקראית: "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח" (דברים כ"ה, י"ט), כאזהרה: "אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו רק תבקש הזדמנות לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות. אל תשכח דבר זה כאשר יבוא יום ואתה עצמך תסבול מהגסות ומהאלימות של עמלק, שמור על האנושיות ועל ערכי הצדק".

בימים טרופים אלה ממשלת ישראל דוהרת באין מפריע לפגיעה יסודית במוסר ובמוסר המלחמה. זה מכבר המלחמה בעזה אינה חונה תחת העיקרון המוסרי העליון המצדיק את המלחמה— הגנה על חיי אדם — והקובע את דרך ניהולה. תחת זאת היא מבקשת ניצחון מכריע ומנהלת מאבק מטפיסי נגד הרוע, המחולל רוע בעצמו. עתה הותר הרסן. הפגיעה באזרחי עזה נעשית להיתר וקולו של המוסר נדם. המחיר של פעולה זו הוא נורא — ערך חיי האדם היה למרמס. שמם ופניהם של בני אדם נעלמו. לא רק שמותיהם ופניהם של פלסטינים, אלא גם שמותיהם ופניהם של החטופים. הממשלה הזאת אינה שומעת את בכיים וזעקתם של החטופים, משפחותיהם וכל מי שעולמו המוסרי לא נאטם. חושך עטף את ראשי המדינה ואת צה"ל, וחושך זה ירמוס את חיינו כאן.

אי אפשר ליצור מדורים בנפש האדם ומשהותרה הרצועה לא רק ערך חיי הפלסטינים יירד גם ערך חיי החטופים, ערך חיי המשפחות וערך חיי הלוחמים. כולנו נשקע לים הרוע. אי אפשר לפגוע באנושיות המשותפת מבלי להפוך את חיינו לחלולים, ריקים וחסרי ערך. המשורר ג'ון דאן כתב: "אין אדם שהוא אי שלם לעצמו; כל אדם הוא חלק מהיבשה […] מותו של כל אדם ממעיט אותי משום שאני כרוך באנושות" (תרגום: שמעון זנדבנק). זהו המבחן העליון של חיינו. הגיעה העת לעצור את המלחמה הזאת, למנוע פגיעה בבלתי מעורבים, לדאוג לסיוע הומניטרי ולהימנע מרצח עם. אוי לנו כחברה וכעם, אם לא נעצור לפני התהום הפעורה לפנינו. האחריות מוטלת על כל אחת ואחד מאיתנו. אין אדם המשוחרר ממנה. שתיקה היא שותפות ברוע.

• פורסם לראשונה בעיתון הארץ