יצחק הרצוג: עתידנו טמון בתנועת ההתחדשות היהודית
"תפקיד הארגונים להתחדשות יהודית חשוב מאין כמותו במאבק על דמותה של המדינה כיהודית סובלנית, שוויונית ומוסרית". מאמר שכתב יצחק הרצוג, הנשיא הנבחר, לכתב העת "כיכר העיר" בשנת 2019

לאורך שנות קיומה של המדינה, ואף בטרם הוקמה, שאלו מנהיגינו את השאלה המכוננת "מיהו יהודי?" דוד בן-גוריון שאל במכתב ארוך ומקיף שהפנה ב-1958 ל-50 "חכמי ישראל" כיצד נכון להגדיר מיהו יהודי. שלוש שנים קודם לכן התחייבה ממשלתו לפעול "להעמקת התודעה היהודית בקרב הנוער הישראלי, להשרשתו בעבר העם היהודי ובמורשתו ההיסטורית ולהגברת זיקתו המוסרית ליהדות העולמית […] מתוך הכרת שותפות הגורל והרציפות ההיסטורית המאחדת את יהודי כל העולם לדורותיהם ולארצותיהם". מאחורי הדברים הללו עמדה התפיסה כי מורשת היהדות חייבת לשמש יסוד בבניית הזהות הישראלית, ועל כן חייב להיות ביהדות מרכיב תמידי של התחדשות, חיבור ובחירה.

בהתחייבותה זו של ממשלת ישראל כבר בשנות המדינה הראשונות, מהדהדת התובנה לה היו שותפים רבים ממנהיגי התנועה הציונית בשנות העיצוב שלה.

חלק נכבד ממנהיגות הציונות המעשית, זו שבנתה את יישוביה הראשונים, הביאה את גלי העלייה, ויצקה את הבסיסים עליהם קמה מדינת ישראל, ראה ביהדות בית חם ובטוח. כך ניתן לקרוא בדבריו המרגשים של הפרטיזן הלוחם, שניצל מן התופת הנאצית, המשורר, הסופר, ולימים חבר הכנסת אבא קובנר:

"בכל משברַי שפקדוני לאורך הדרך, דבר אחד לא נשבר. לא חדלתי להיות אדם מאמין. אף בגדול שבשיברוני לא נתמוטטה אדמת אמונתי. אמונה – מרכזה העבודה, נשמתה –  ת פ י ל ה . אין שירה אמיתית, שאינה בבחינת תפילה. בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אמי ז"ל לא ציוותני דבר, שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים, והרגשתי שאיני שייך. הרגשתי שהנני נטוע בהוויה אחרת. לא פסעתי צעד נוסף, אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף למניין. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, וה-גע-תי .

זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות – להיות אחד במניין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי, והאחד לתשעה. אפשר שזה הדבר המשמעותי ביותר שביהדות, ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו שבה חונכתי. תפילתי תמיד להיות אחד מכולם, שמילותיי הטובות תצטרפנה למלים שממלמל הציבור. גם הקרוב לתיבה, הוא העובר לפני התיבה – ולא יותר. אין משמעות לחיים אם הם לעצמם. רק בזיקתם אל ההוויה, אל המילים שבאו עדיך – ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. א ח ד – אבל אחד בציבור".

קובנר וחבריו הבינו את כוחה של היהדות ורצו עד מאוד לממש את משנתו של מנהיג הציונות הסוציאליסטית, ברל כצנלסון, שבמאמרו "זיכרון ושכחה" סימן דרך ברורה ובלתי מתפשרת לחניכיו ולתלמידיו. אל תתרחקו מיהדותכם, אמר ברל לתלמידיו. אל תשאירו אותה מאובנת מאחור. אל תפחדו ממנה. היו דור שאיננו "זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות", אלא דור "בוחן ובודק, מרחיק ומקרב", שיודע מה להותיר מאחור, אך מעז "לחשוף נשכחות, למרק אותן מחלודתן, להחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור מחדש".

המורשת הזו היא נר לרגליהם של שלל היזמות שאותן מפגיש איגוד ארגוני היהדות הישראלית.

ההתחדשות היהודית בישראל שואבת השראה מארון הספרים היהודי ומהגותם של ברנר ובובר, מסיפוריו של ש"י עגנון ומכּתביו של אחד העם תוך שהיא יוצרת שירה, ניגון ותפילה סביב טקסטים קנוניים ומעצבת מחדש ברכות וטקסים, ברוח ציווּיוֹ של חיים נחמן ביאליק (במכתב מ-1930 לדוד אומנסקי):

"חוגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם לפי כוחכם ולפי מסיבתכם. העיקר, שתעשו הכל באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי, ואל תתחכמו הרבה".

תנועת ההתחדשות היהודית בישראל שוזרת את חוט השני היהודי בתוך חייהם של מאות אלפי יהודים וישראלים, חילונים ודתיים. ארגונים כמו "המדרשה באורנים" "בינה", "עלמא" ו"המעורר", יחד עם חבריהם ב"נאמני תורה ועבודה", "תל"י" ו"התנועה הרפורמית", קהילות כמו "ניגון הלב" ו"בית תפילה ישראלי" ורבים רבים נוספים, המסתופפים תחת המטרייה הגדולה של ההתחדשות היהודית, מחזקים את המורשת היהודית, מוסיפים לה פנים רבות ומקיימים הלכה למעשה את מצוות "והגדת לבנך", ששימרה את הרוח היהודית לאורך אלפי שנים.

תפקידם של הארגונים האלה חשוב מאין כמותו במאבק על דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית סובלנית, שוויונית ומוסרית, וכן כדי להבהיר כי יהודי הוא יהודי הוא יהודי, ואין זה משנה מאיזה זרם הוא או מה צבע או גודל הכיפה שעל ראשו.

תנועת ההתחדשות היהודית בישראל שוזרת את חוט השני היהודי בתוך חייהם של מאות אלפי יהודים וישראלים, חילונים ודתיים

לאורך שנות פעילותי הציבורית פעלתי מתוך חיבור עמוק לשורשֵי היהדות, לדת ולמקורות שלאורם חונכתי אני וחונכו סבי, הרב הראשי הראשון של מדינת ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, ואבי חיים הרצוג ז"ל, נשיא המדינה השישי. גם היום – כמי שאמון על בניית וחיזוק הגשרים בין כל הזרמים והקבוצות בעם היהודי, ובין מה שאני מכנה העם היושב ב"בבל" לזה היושב ב"ירושלים" – אני מאמין כי חיבורם של המקורות לימינו, כמו גם המשך התפילה והלימוד בבתי המדרש ובישיבות, משמרים את אש הגחלת היהודית, ואת המשך צמיחת המורשת.

העם היהודי עומד כעת בפני אתגרים עצומים. במשך אלפי שנים הוא ידע להתווכח, ובתוך כך להכיל דעות שונות ואף מנוגדות. היכולת הזו הולידה הישגים יוצאי דופן. העם היהודי גם ידע להישאר מלוכד סביב הרעיון המרכזי של מדינת הלאום שלו, מדינת ישראל, ברוח חזון הנביאים.

למרות זאת, המחלוקת הרוחנית העמוקה שבה נתון כיום העם היהודי היא האתגר הגדול, שעל כל העוסקים ביחסי ישראל והתפוצות להתמודד איתה.

הסוכנות היהודית היא הגשר המחבר בין העם היהודי היושב בציון לבין העם היהודי בתפוצות, והיא גם הגשר שמחבר בין כל התנועות והזרמים שבעמנו. חובה עלינו, כעם אשר מונה כ-14 מיליון נפש בכל רחבי תבל, לשמור מכל משמר על אחדות העם, שכן כוחנו בעוצמתנו ובאחדותנו. עם זאת, לפעילות מלמעלה אין משמעות בלא הפעילות הרוחשת מלמטה, לה שותפים ארגוני היהדות הישראלית, שקולותיהם המגוונים מהדהדים בין דפי הגיליון זה של כיכר העיר, המוקדש ליחסי ישראל והתפוצות.

אסיים בקטע מתוך התפילה לשלום המדינה שחיבר סבי, הרב הראשי הראשון למדינת ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל: "ואת אחינו כל בית ישראל, פקוד נא בכל ארצות פזוריהם ותוליכם מהרה קוממיות לציון עירך ולירושלים משכן שמך".

  • המאמר פורסם לראשונה בגירסה מודפסת במגזין "כיכר העיר".
השארת תגובה