כאלף וחמש מאות איש הפגינו מול בניין תאגיד השידור נגד ״חילול הקודש״ בתוכנית הסאטירה ״היהודים באים״ של ערוץ ״כאן״ הציבורי. הם הניפו שלטים עם טקסטים ״ביזוי קודשי ישראל״ ו"העם דורש תקשורת מכבדת יהדות". אפשר לנסות להבין זאת בצורות שונות.

אפשר, למשל, לשאול על הפוליטיקה הדתית (או החרד״לית, הרב טאו ותלמידיו היו ממובילי המחאה, ובצלאל סמוטריץ' – הפטרון הפוליטי שלה) שמאחוריהם, ולשאול איזה תהליכים פנימיים הביאו את המחאה להתעורר עכשיו, כשהתוכנית משודרת מאז 2014. אפשר לשאול על יחסי דת ומדינה, ואפשר לנתח זאת במונחים של איזון זכויות: חירות יצירה מול פגיעה ברגשות וכיוצא בכך. אך בעיניי, האירוע הזה מאפשר לנו לשאול שאלות חשובות על כתבי הקודש: למי הזכות לפרשם וכיצד.

לפני כן אודה כי ראיתי פרקים ספורדיים של הסדרה (בדרך כלל מצאתי אותה מקורית ושנונה) ולכן לא אנסה להציע ביקורת טלוויזיה, אלא לגזור מסקנות עקרוניות יותר. גם לא אתייחס לכל הנושאים והתקופות שעולים בסדרה, אלא אתמקד, כפי שעשו המוחים, בליבת ׳׳קודשי ישראל״ – בתנ״ך.

ההפגנה מלמדת אותנו כי לא מדובר רק בהומור, מצחיק יותר או פחות. המפגינים מזהים, נכונה לדעתי, שמשהו חשוב יותר עומד כאן על הפרק. אך מהו? לדעתי זהו Reclaiming. התנ״ך עטוף בכל-כך הרבה מחלצות, שכבר אי אפשר להכירו. מצד אחד מספרים לחילוני שהתנ״ך הוא שלו, ומצד שני מתווכים לו זאת באופן כה כבד וחד צדדי, מהגן ועד הצבא: קדושה, וחגים, האבות הצדיקים, המלחמות הצודקות וכיוצ"ב. ״היהודים באים״ באים לחלץ את הסיפור ממחלצותיו ומהילת הקדושה שלא מאפשרת לראות כלום, ומציגים אותו עירום. זה דומה במובנים רבים למה שעושה סאטירה לפוליטיקאים ומנהיגים – פוגעת להם באאורה, בהילה שהכוח מעניק להם מעצם טבעו, ומחזירה אותם להיות בני אדם.

על מי מותר לצחוק?

אלא שכאן אנו מגיעים לשאלת הבעלות. בצלאל סמוטריץ׳ מוציא מכתבי הקודש מסרים לאומניים הלכה למעשה (למשל ב"תוכנית ההכרעה" שלו, שבה הוא למד מספר יהושע, על פי פרשנות המדרש, כיצד יש לנהוג בזרים שאינם מקבלים את שלטון ישראל עליהם). בעיניי זו תועבה, לא רק מוסרית אלא גם אינטלקטואלית, להפוך את המקרא לספר הדרכה פוליטי. אבל הוויכוח שלי עם סמוטריץ' הוא פוליטי ומוסרי, אין לי ויכוח על "זכותו" לפרש את התנ״ך כראות עיניו. אלא שזוהי בדיוק הזכות שהוא מבקש לשלול מאחרים. מדוע? על כורחנו, מכיוון שהתפיסה הבסיסית מבחינתו היא שזה שלו ולא שלהם. ועל זה בדיוק הוויכוח.

אנו רגילים לאברהם מדרשי, מעין צדיק חסידי, אך להציג אותו כבדואי נרגן ואת בני ישראל כהמון מוסת זה בהחלט יכול לערער

שאלת הבעלות היא קריטית לא רק במובן של ״למי יש רשות״, אלא בשל הכללים הבסיסיים של הסאטירה – צוחקים על מה ששלנו, לא על מה שהוא של אחרים. אם התורה שייכת לדתיים, לחרדים, אז לצחוק עליה זה "לרדת" על מיעוטים. וזו בדיוק טענת המוחים (ולראיה, ההשוואות ללעג על להט״בים או מוסלמים עולות שוב ושוב בדיונים שראיתי). אלא שכתבי הקודש אינם "מיעוטים", למעשה הם הכוח.

כתבי הקודש פועלים עלינו, וסמכויות דתיות פועלות עלינו בהמון דרכים במדינת ישראל היום. כתבי הקודש הם חלק ממשוואת הכוח במדינה. כל ילד בגן לומד אותם כחלק מחינוך חובה, כל חייל מקבל אותם בטירונות, והלכותיה של המסורת שבנויה עליהם הוטמעו במערכת החוקים של מדינת ישראל (בענייני נישואין וגירושין או גיור, למשל). כאן בדיוק נכנסת משוואת הסאטירה: ככל שמשהו יותר חזק, ויש לו יותר כוח שמופעל עלינו – מותר וראוי לנו לצחוק ולהתבדח עליו. זהו כוחם הנגדי של אזרחים כלפי השלטונות, וכלפי הדברים שמפעילים עליהם שליטה "מלמעלה", בין אם מדובר באנשים, במוסדות או במסורות.

למה הם כועסים?

ועתה אנו מגיעים לעיקר: על מה יצא הקצף? איפה הפגיעה בכבוד התורה? לכאורה שום דבר שכותבי התוכנית יהגו לא יהיה נועז או חצוף יותר ממדרשי חז״ל שמספרים לנו שאדם הראשון הזדווג עם כל החיות לפני שנבראה חווה (יבמות סג ע״א), או שיעקב השתין במכנסיים מפחד, כשהתחפש לעשיו (בראשית רבה סה,יט) או שדוד הזקן בא על בת שבע 13 פעמים כדי להזים את השמועה שהוא אימפוטנט (סנהדרין כב ע״א), וניתן היה להכביר עוד ועוד דוגמאות.

רועי פלד כתב ב"הארץ" (״הם לא נעלבים מהיהודים באים, הם מפחדים ממנה״) שהצחוק הוא שמאיים עליהם, כפי שהוא איים על ראשי המנזר ב״שם הורד״ של אומברטו אקו (שם עמד על הפרק החיבור האבוד של אריסטו על הקומדיה). אך אני מסופק אם אכן זהו רק הצחוק שעליו יצא הקצף. אני גם לא בטוח ששאלת הסמכות כשלעצמה היא לב העניין, שכן ניכר שהקצף יצא על התכנים.

לדעתי יש להכניס למשוואה היבטים נוספים: ראשית, הפשט. הפירושים של פרקי "היהודים באים" שבהם ציפיתי קרובים הרבה פעמים לפשט, יותר מכל הלבושים והפירושים שהכרנו ממערכת החינוך. אנו רגילים לאברהם מדרשי – מעין צדיק חסידי, או סבא עם עיניים חודרות כמו בציורים של רמברנט. להציג אותו כבדואי נרגן ואת בני ישראל כהמון מוסת זה בהחלט דבר שיכול לערער. אבל מה שמערער כאן זה קודם כל המפגש עם סיפורי המקרא עצמם, בלי כל ההגנות שהלבשנו עליהם. יש כאן מעין שיבת המודחק: הסיפורים, עם כל השנאות והקנאות והאנושיות והאכזריות והמיניות שבהם, שהצלחנו לנטרל באמצעות כל כך הרבה פירושים, שבים אלינו פתאום. במובן זה ההפגנה דומה למחאות החריפות נגד ״תנ״ך עכשיו״ של מאיר שלו בשנות ה-80, ולפולמוס על הוראות ״תנ״ך בגובה העיניים״ בישיבות בשנות ה-90.

שנית, הרלוונטיות. הסאטירה בנויה על הוצאת מסרים רלוונטיים מן המקרא (למשל ביחס הביקורתי לשלטון בשר ודם, או הפכפכות ההמון). המקרא מתורגם באופן שהוא הופך לכלי חינוכי, נורמטיבי, ביקורתי, אבל בכיוונים שונים ואף הפוכים מאלה שהמוחים מעוניינים בהם. הם רגילים למקרא שאפשר לשלוט במסריו (אמונה, קדושת ישראל, זכותו על הארץ…) והנה אלה נפרצים לכל עבר. ועוד בפרהסיה, ובאופן שווה לכל נפש.

אבל זו בדיוק הסיבה שמחנכות ומחנכים שיש להם עניין בתנ״ך ובלימודו צריכים להיות שמחים בתוכנית – כי היא מאפשרת לא.נשים להתחבר לחומרים הללו באופן חדש, מעניין ולא מנכר. ומי יודע אולי אפילו להופכו לרלוונטי.