טקס ה"התכנסות ליום השואה" מציע מעגל זיכרון אקטיבי של המשתתפים המבקשים לשאת באחריות לזכור, אך גם "לזכור באחריות". הטקס מבוסס על "הגדה ליום השואה", שבה שזורים קטעי קריאה, עדויות, דיון, תפילה, ואפילו רגעי שתיקה.
הזיכרון שמודגש ב"התכנסות" מתמקד בחיי היהודים שהיו, ובהנצחת המאבק לחיים. השותפות הפעילה של הנוכחים מדגישה את אחדות הגורל: כולנו, בני כל השבטים, ניצולי גזרות שמד. המשתתפים הופכים את הזיכרון למחויבות אישית למאבק בכל צורות מחיקת האדם, בהווה ובעתיד.
חלקה הראשון של ההתכנסות נערך לאור הרעיון: "האחריות לזכור". המשתתפים מקבלים על עצמם לזכור את קהילות ישראל בכל תפוצותיהן, מתוך כבוד למורשת משפחתם – שהרי האיום היה לכלות כל יהודי באשר הוא, וכל אדם באשר הוא אחר.
ברגעי הקינה, המשתתפים מצרפים אל העדויות את שמות יקיריהם, ואנשים שחשוב להם להזכיר. בליבת ההתכנסות עומד המאבק נגד הרוע ונגד מחיקת האדם של יחידים ושל קבוצות, יהודים וחסידי אומות העולם: "בְּמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ".
חלקה השני של ההתכנסות נערך לאור הרעיון: "לזכור באחריות". המשתתפים מעלים בדיון, במחשבה או בלימוד את השאלות שזיכרון השואה מציב בפני יחיד וחברה, למדינת ישראל ולמשפחת העמים.
בסיום המהלך החווייתי והמחשבתי של ההתכנסות, כבסיומה של "שבעה", חולקים המשתתפים את המעבר מקינה לקימה.
