אבי שגיא, אני רוצה לפתוח בציטוט של אלבר קאמי, שכתב כי "ללחום במוות פירושו לטעום את טעם החיים". בימים של מגיפה רבתי הפושה בעולמנו, האם אתה סבור כי הקורונה הדגישה בפנינו את גבולות הקיום, ולימדה אותנו, אולי, שלפעמים עלינו להרהר במוות כדי לחיות טוב יותר?
"ההתנסות בחולי ובאימת המוות מאפשרת לנו לעיתים קרובות לעצב מחדש את נקודת מבטנו על החיים. הרוטינה השגרתית של חיינו מתנהלת כמין דבר מובן מאליו, במובן עמוק: שהרי כל רגע של חיינו נחווה כאינסופי, וחוזר על עצמו שוב ושוב. אנחנו חיים בעולם של ביטחון, ולא תמיד מסיבים את תשומת הלב הראויה למה שיש לחיים להציע, למה שאינו מובן מאליו.
"בשגרת חיינו אנחנו פוגשים באנשים – מחבקים, כועסים ומדברים איתם; יוצרים מרחבים של אינטימיות. הקורונה שוללת מאיתנו במובנים רבים את הבנאליות של מרחבים חיוניים אלה. גם במרחב הקיומי אנחנו חווים סוג של אימה קיומית. הצעירים שבינינו לא תמיד רואים את הקורונה כאיום, אבל באוויר יש אווירה של מועקה, של כוח לא מובן ולא מוגדר. העיר נראית לכאורה אותו דבר, ולצד זה – יש איזו סגירות שחונקת ומאיימת, מצב שבו דבר לא מובן לנו. מה שתמיד היה מובן מאליו הופך עכשיו להיות מושא לתשוקה, לגעגועים".
ואנחנו טרודים בהישרדות.
"אם בקאמי עסקינן, ביצירתו 'הדבר' יש רגע שבו הוא מתאר את העובדה שבני האדם איבדו את רגשותיהם האנושיים, משום שהם היו טרודים בהישרדות. אנחנו אמנם יוצרים וחושבים, אבל הדברים חודרים לרקמת החיים כמעט באופן בלתי מודע. החיים צוברים חולי, הדבקה, והנזק העמוק של הקורונה הוא בסדקים הפנימיים שהיא מפוררת בתוך נפש האדם פנימה".
הסדקים הללו יוצרים בקיעים שבמידת מה מפרקים את משמעות החיים.
"בעבר, האדם הקדמון חווה את העולם כזר ומנוכר, ונזקק לאלים כדי שיעניקו לו ביטחון וסדר. העולם היה מרחב מאיים בצורה מוחלטת. הדתות השונות אפשרו חיים של סדר בתוך הכאוס, חיים עם היגיון מסוים ויד מכוונת. ואז הגיע האדם המודרני, גם אם הוא מאמין, שביקש לתפוס את מקומו של האלוהים. במופעים הגסים שלו ניטשה אף כותב באחד המקומות – 'אם היה אלוהים איך הייתי יכול להסכים שלא להיות אלוהים?' כי האדם תפס את מקום האלוהים בזכות ביטחון אדיר בכוחו של המדע, של הידיעה והקדמה האנושית. רואים זאת גם בדמותו של פרומתאוס הגונב את האש מן האלים.
"והנה, מין יצור מיקרוסקופי מאיים על כל הביטחון הזה, מוריד את האדם אל החולשה האנושית שטמונה בנו. כולנו יצורים אנושיים, שבריריים, כמשפטו של מרטין היידגר – 'מיום שהאדם נולד הוא איננו צעיר מדי מכדי למות'. האדם הוא יצור שנידון לסופיות, עובדה שאותה דחינו תוך שאנחנו כמעט מאבדים את מידת הענווה האנושית. ובאה הקורונה ופוררה את זה. החוויה הפנימית כאן מחזירה את האדם אל אותה מציאות עתיקת יומין שבה הוא נתפס כיצור מאופס. כל המיתוס המודרניסטי של האגו, האני, שהוא הבסיס והמסד לקיום – הולך ומתערער בימינו. השברים הפנימיים החזירו את הפרופורציות לאדם, ומזכירים לו שהוא אינו כזה גיבור".
אתה מדבר על שבריריות האני, פגיעות ואפסיות האדם. בספרך החדש, "אור מתוך הסדק" (הוצאת כרמל ומכון שלום הרטמן), אתה מזכיר גם את האפשרות שבמסגרת הסדק ניתן לאחוז בזיז, בקצה השביר של החיים. אותו זיז הוא פנימי, מקום העוגן הייחודי של האני באימה. אלה בעיניי ההזדמנויות שיש לנו בכל משבר, יהיה אשר יהיה, בדומה לאותו אור שבוקע מהסדק בשירו של לאונרד כהן "המנון". מהו עבורך אותו אור בסדק?
"מתוך זיהוי חולשתנו, אותה אנושיות וסופיות של בני האדם, אנחנו לומדים מחדש להיות יצורים אנושיים, לאהוב, ומוצאים עצמנו במרחבי התרחשות חדשים. בקיום האנושי יש הרבה אור, בתוך ולמרות החולשה של חיינו. הבנאליות של החיים עשויה להיות מפעימה. למשל, מסירות הנפש היוצאת מגדר הרגיל של הצוותים הרפואיים. רבים מאיתנו מגלים מחדש את המשפחות והחברים, את החמלה לחולים.
"תחשוב לרגע על המופע המרתק של הזום, שהוא לכאורה הריחוק הגבוה ביותר, שבו אנו מוצגים כדימויים אלקטרוניים. אבל מסתבר שלא פעם אנחנו חווים דרכו את האינטימיות הגבוהה ביותר – מפני שהיא מלמדת אותנו מחדש עד כמה אנחנו משתוקקים להיות עם בני אדם אחרים: לא די לנו בטלפון, בקול, אנחנו רוצים לראות פנים, להיות עם בני אדם; וזה לא פותר את החולשה, אבל בתוכה אנחנו יוצרים לעצמנו איים של משמעות".
יש אומרים שבאיים הללו קיים מתח אימננטי בין התשוקה למשמעות לבין ההכרה כי אין באפשרות האדם להשיגה. האומנם?
"מה שמתחדד בקורונה זו ההבחנה הדרמטית בין משמעות החיים למשמעות בחיים. בני אדם כיצורים אנושיים חותרים להבנת עולמם, קיים ניסיון מתמשך להעניק טעם ופשר לחיינו. פעמים רבות אנחנו נוטים להפוך את שאלת הטעם לשאלה פילוסופית – דהיינו, החיים מנקודת מבטה של איזו אמת מוחלטת. אבל אם נחשוב על כך לעומק, מה חשוב יותר – להיות אוהב ונאהב, או לפצח סוגיה מורכבת במטאפיזיקה? רוב בני האדם רוצים להיות אוהבים ונאהבים, כי זה מה שמעניק משמעות וטעם לחיים.
"בדומה לכך, מדוע אנשים רוצים להמשיך להתפלל במניין? כי זה חלק מהסדר שבו מאורגנים חייהם. אנשים אחרים רוצים להמשיך לעבוד, גם מסיבות כלכליות וגם משום שכך הם ארגנו את חייהם. את האופן שבו בני אדם נותנים משמעות לחייהם אי אפשר לקבוע מבחוץ; והמדד לכך שלחייך יש משמעות הוא שאתה שמח בחייך, וכאשר הם חסרים ולא מתממשים אתה משתוקק אליהם, ולא משום שאתה יודע לסמן וי על איזו תשובה תיאורטית בנוגע למהי משמעות החיים".
לצד המשמעות, יש גם נטייה לתת פשר לרוע, ולעיתים למצוא את נוכחות האל ברוע המתפרץ של הקורונה.
"ביחס לקורונה, כשאני עוקב אחרי הכְּתָבִים, עד כמה שישנם, הדיבור התיאולוגי נמוך ביותר, אין כאן את התזות הגדולות של ספר איוב, ואפילו לא את הלעג השנון והחריף של חנוך לוין ב'ייסורי איוב'. השתיקה התיאולוגית במרחב החיים הדתי מרתקת אותי. בעיניי, היא מלמדת על אחת משתי תופעות שהן הפוכות, אך משלימות: האחת, שמדובר במשבר גדול מדי מכדי שאפשר יהיה ליישב אותו עם תיאולוגיות קלאסיות, והשנייה – מפני שהעולם הדתי, הנוצרי והיהודי, עבר תמורה כל כך גדולה שהוא הבין שאי אפשר להציע תיאולוגיות שלא נותנות פשר או חצי פשר למציאות הזאת.
"נקודת המבט הריאליסטית הזאת היא ביטוי עמוק להשתחררות האדם מהמיתוסים הקלאסיים של הטבע ככוח אלוהי, למשל. מה לימדה אותנו הקורונה? תעזוב את הרעיונות הגדולים, על מדינות ועמים ותודעות של העם היהודי הנבחר. הקורונה לא מבחינה באלה, כולנו באותה סירה. במציאות שלנו יש רעות, והדרך היחידה לחיות בה היא לא על ידי הכחשת הרוע – אלא באמצעות כך שאנחנו נותנים לו לשון, מאפשרים לו להידבר".
הדיבור הוא דרך התמודדות אחת. לצידו, אנחנו רואים אופני התמודדות שונים, למשל בקרב חילונים, דתיים וחרדים. האשמות החרדים במצב הן דוגמה לכך.
"בראשית ימי הקורונה היו האשמות נוראיות כלפי העולם החרדי כמפיצי המחלה. כשאתה מאשים מישהו אתה מסמן אותו כרע או כיצור מחולל עוול, ובאותה הזדמנות גם מנקה את עצמך. בהאשמת קהילה אנושית שלמה יש ביטול של האינדיבידואלים, וראייתם תחת דימוי של 'חרדים', 'דתיים', 'חילונים'. זה הרגע שבו אתה רוצח את נפשם של בני האדם. הם פוסקים מלהיות יצורים ריאליים ונהיים רפליקות של איזה מושג מדומיין.
"הטענה היסודית שלי היתה – שגם אם בריכוזים חרדיים יש פגיעה יותר דרמטית של הקורונה, עדיין מתחייבת עבודה עמוקה כדי לבדוק מדוע זה קורה – למשל בגלל צפיפות, וגם משום שאתוס החברה הזאת הוא לימוד תורה. כשאתה לוקח מהם את התורה או תפילה במניין – משול הדבר לכך שהיית מבקש מאדם ללכת עירום ועריה ברחובה של עיר. זה לא אומר שצריך להניח אותם לנפשם, אלא שהשיח צריך להיות של הבנה ותיקון, דבר שכמעט לא נעשה לטעמי, גם משום שלא מדברים איתם וגם כי הם זכו לייצוג פוליטי נורא ואיום, שבו פוליטיקאים חרדים שמבקשים לגונן על עולמם, עסוקים בשיח של 'למה להם כן ולנו לא'.
"הצירוף הזה שנחת על החברה החרדית, להערכתי, הוא אחד השברים המאיימים בצורה הכי עמוקה על החברה הישראלית כולה. יום יבוא והקורונה תיגמר, אבל אם החרדים יחיו מחדש תחת סימן האשמה, ויחוו את דחייתם על ידי העולם החילוני, והחילונים יחוו את דחייתם שלהם כאשמים, התהליך הצנטריפוגלי – שממילא קיים כל הזמן בחיים בישראל ועד כה הוחל בעיקר ביחס לערבים – ילך ויואץ".
מה שבוודאי לא תורם למצב הוא הסגר שבתחילתו אנחנו נמצאים. מה הוא עושה לחוויה האנושית?
"בסגר הראשון היה לאזרחי מדינת ישראל אמון עמוק שזו הדרך הנכונה, ועל כן היתה להם יכולת לגייס משאבים פנימיים להתמודדות. היום אנחנו במציאות אחרת לגמרי, שבה לא ברור הקשר בין הסגר לתועלת הבריאותית. אומר לך מעבר לכך: קיים נזק ממשי שהקורונה גילתה לנו – את היותו של המלך עירום. דמוקרטיות קורסות מבפנים הרבה לפני שהן קורסות מבחוץ, והמחשבות שעולות לי בלילה מדאיגות אותי – האם הגענו לקצה קצהָ של המדינה הזאת, שבה היא מתפרקת לקהילות־קהילות? זה מפחיד לחשוב על זה".
על רקע ראש השנה, אתה מזכיר בספרך את יעקב, ומתארו כאישיות השלמה ביותר שבין אבות האומה, וזאת משום שהוא האישיות המורכבת ומלאת הסתירות שביניהם. ספר בראשית, שבו נתחיל לקרוא בקרוב, נפתח בתיאור בריאת האדם ומסתיים בתמורה שחלה באישיות יעקב – במעין אי־שלמות שאמורה לכונן את חיי האדם כחיי יצירה ותיקון מתמשכים. היכן תופס אותנו חוסר השלמות דווקא בימים של ראש השנה?
"אחד הדברים המופלאים שהעם היהודי הוריד לעולם הוא רעיון התשובה, שהוא פרדוקס. כי איך אפשר לתקן את העבר? קבלת התשובה מותנית לא רק בתיקון העבר אלא בתיקון העתיד, אך אינך יכול לעשות מעשה תשובה אם אינך מכיר בחטאיך.
"האדם ששב בתשובה, בתשובתו מאשר את חטאו. והרעיון הדרמטי שתורת ישראל הולידה הוא שאדם יכול להתחיל ולברוא את עצמו מחדש מתוך תהליך של תיקון. אתה לא מנתק את העבר מהעתיד, אתה רואה את העבר כיסוד שממנו אתה מתקדם. העבר הוא הכרחי לדרך תיקונך. אתה לא נולד מחדש, זה אותו אדם. במסכת ראש השנה נאמר בתלמוד – מי הוא בעל תשובה אמיתי? שבא לאותו מקום שבו הוא ביצע חטא – ולא חוטא. אתה מביא את כל קיומך אל העבר שלך, ואתה משנה. גם אחרי התיקון אתה לא נעשה לעולם אדם שלם, אלא לאדם שחייו הם חיי תיקון מתמשכים".
אם נתחבר מהתיקון לרוח המערב, האם סופו של המסע האנושי הוא בחוויית האושר? אכן מטרת הבורא היא "ליהנות לנבראיו" כפי שמציין בעל הסולם בהקדמה לספר הזוהר?
"השאלה היא מה מבינים במושג אושר. אם מדובר על אושר במובן של מצבי שמחה אינסופית, זאת שאלה מעניינת מדוע זה קשור בתשובה; אך אם אושר הוא ביטוי לשלמות ולהרמוניה של אדם עם עצמו, כפי שגורסת התפיסה האריסטוטלית העתיקה, אז ודאי שמעשה התשובה הוא מעשה הרמוניה של האדם עם עצמו. כי כשהאדם שב בתשובה הוא מקיים הרמוניה בין האני האידיאלי שהוא מציב לעצמו לבין חייו הממשיים.
"רובנו חיים חיי קרע, קרע בין הדמיון האידיאלי של איך היינו רוצים לפעול בעולם, לבין פעילותנו הממשית. אנחנו לא תמיד יודעים לתווך בין השניים. אבל המסורת היהודית היא מסורת של אמונה באדם, שהוא אמנם יצור שיש בו טוב ורע, אבל יש בו את היכולת לבחור ולפלס את דרכיו, לפעול ולתקן את חייו. האדם בחייו תמיד יברא את עצמו, יחריב את עצמו ושוב יברא את עצמו, במסע אנושי מיום לידתו ועד יום מותו".
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
