מדוע שמו הפרטי של האל נחשב קדוש? האם תמיד היה זה כך? מה ייחודו של שמו העברי של האל וכיצד הוא השפיע על המחשבה הדתית העולמית לאורך הדורות? שיחה עם הלל בן-ששון, דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, החוקר את משמעותו של השם המפורש בהגות היהודית

מהו למעשה חקר שם האל? מה החשיבות של שם האל?
"ייחודו של שם האל המפורש, י.ה.ו.ה, נעוץ במפגש שהוא יוצר בין מחשבה דתית לבין פילוסופיה. בעולם שיש בו אלים רבים, שמותיהם מתפקדים, בין היתר, כביטויים מיידעים. כלומר, הם מייחדים אלוהות אחת מרעותה באופן דומה לזה ששמות מקבעים זהות של בני אדם. לעומת זאת, עבור המאמינים באל אחד יש לשמו של האל חשיבות מרכזית מטעמים שונים בתכלית: שמו הפרטי של האל בדת המונותיאיסטית הוא האובייקט שמקיים את הזיקה הקרובה ביותר לאל ומייצג אותו בצורה המלאה ביותר. כלומר, שם האל הוא 'מקדש מעט' של האלוהי בתוך תחום הלשון האנושית בפרט, ובעולם הזה בכלל. זהו המקום בו הנשגב מתגלה בארצי, והטרנסצנדנטי מופיע באימננטי. זו גם הסיבה שלשם האל מיוחס כוח מאגי עליון. שמו של האל דומה פחות לשם פרטי, המציין דבר באמצעות סימן, ויותר למושג המוסר תוכן על הדבר אותו הוא מייצג.

"החשיבות של שם האל בדתות המונותיאיסטיות מתעצמת כאשר דתות אלו הן דתות לא-איקוניות. במקרה כזה שם האלוהות הופך לאיקונה המרכזית של האל בעולם, והוא המאפשר יחס אישי אליו. זהו הייצוג הלשוני (ובה-בעת גם הגרפי והפיזי) היחיד של המוחלט. היחס אל שם האל הופך ליחס אל האל עצמו – קידוש, יראה, חילול ואהבה של האל הופכים להיות קידוש השם, חילול השם, יראת השם ואהבת-שמו.
"עד כדי כך מובהקת מרכזיותו של השם לעמדה דתית, עד שבמסורת היהודית, הכינוי הממיר את השם המפורש, וממילא הכינוי באמצעותו מתייחסים לאל באופן שגור ויומיומי הוא 'השם'".

התחושה היא שלשם האל ביהדות יש ייחוד משלו. תוכל להרחיב על כך?
"הקורא בתנ"ך ובמידה רבה גם בספרות חז"ל לענפיה לא יכול שלא לחוש שבטקסטים הללו אלוהים הוא בעל אישיות פרסונלית מובהקת. אלוהים יכול להיות עצוב ושמח, הוא יכול לאהוב ולשנוא, הוא יכול לנענע בראשו או לפעול בידו החזקה. הוא יכול לדבר עם בני אדם ולשמוע אותם. למרות שהוא יש שונה לגמרי, הוא גם מאוד מאוד אנושי.
"לכן, כשחז"ל באים לפרש את שם האל 'אהיה אשר אהיה' כפי שהוא מופיע בפרשיית הסנה הבוער (שמות ג, י-טו), הפירוש שלהם מבין את השם כיחס משפחתי. אפשר לומר ששמו של האל עבור חז"ל דומה מאוד ל'אמא' או ל'אבא', כלומר, 'מי שתמיד שם בשביל לעזור לי'. וכך אומר המדרש:
"'אהיה אשר אהיה', רבי יעקב ברבי אבינא בשם רבי הונא דציפורן אמר, אמר הקב"ה למשה אמור להם בשעבוד זה אהיה עמם, ובשעבוד הן הולכין, ואהיה עמם" (שמות רבה ג, ו).
"מאידך, היו כאלו שחשבו ששמו המפורש של האל י.ה.ו.ה מיוחד באופן אחר, הנגלה כבר בקשר אשר שם זה מקיים עם השרש ה.י.ה. הקשר הוויזואלי הזה מספיק על מנת לשער כי השם המפורש מוסר דבר-מה על ההוויה – אם לא על ההוויה בכללותה, לפחות על הווייתו של האל. ואכן, כבר בפרשנות פנים-מקראית השם המפורש הובן כשם המקיים זיקה ברורה לפועל ה.י.ה. לאורך הדורות, שם האל הובן כמייצג של הוויה.
"אולם בכך לא תם הסיפור. המפגש בין השם המפורש למחשבה היוונית על מה-שהווה, כפי שהתרחש בתרגום השבעים, הנו מנקודות המפנה הדרמטיות במחשבה המטאפיזית של המערב. בתרגום נוצר מפגש בין המחשבה היוונית, המעמידה במרכזה את שאלת ההיות, למחשבה דתית המעמידה במרכזה את שאלת האל. תוצאות המפגש הזה נידונות כבר אצל פילון, והן מועמקות במחשבה התיאולוגית של אבות הכנסייה ומגיעות לשיא בפילוסופיה הקלאסית של ימי הביניים בשלש הדתות המונותיאיסטיות. אפשר לומר בכלליות שכשהתנ"ך פגש את הפילוסופיה היוונית, אלוהים איבד את אישיותו והפך לאידאה לא פרסונלית, נצחית, ומאוד לא מעורבת בעולם".

קמע להצלחה עם שם ה'
קמע להצלחה עם שם ה'
מה המשמעות של השינוי הזה?
"השם המפורש הוא מאבני היסוד של כל שפה דתית. הדרך שבה כל אחד קורא לאל, או ליתר דיוק, הדרך שבה אנחנו מבינים את טבעו של האל דרך המחשבה על שמו, משפיעה במידה רבה על כל מבנה הדמיון הדתי שלנו. ראינו כבר שתפיסת השם עברה מהפכה במעבר מתקופת חז"ל לימי הביניים, ושבמקום שם פרטי של אל שהוא מאוד פרסונלי ומעורב בעולם, בהשפעת תרגום השבעים והמפגש עם הפילוסופיה היוונית, נוצרה הבנה של י.ה.ו.ה כמושג החושף את הווייתו המוחלטת, הנצחית והבלתי משתנה של אלוהים. אני רוצה לטעון כי המהפכה הזו בשפה הדתית היא ביטוי מרתק למהפכה שעבר הדמיון הדתי שלנו ביחס לאל.
"דמיון דתי שאת מרכז התמונה שלו תופס אל שהינו אישיות בעלת רגשות, העומדת ביחס ישיר ומיידי לבני האדם, ישפיע מאוד על הדרך שבה אנחנו מבינים הרבה מן הפרקטיקות הדתיות שלנו. למשל, הדמיון הדתי הזה ישפיע על הכוונות שלנו בתפילה ואפילו על המלים שנבחר בתור נוסח התפילה שלנו, הוא ישפיע על האמונה שלנו בנסים, על היחס שלנו לנבואה, ואולי אפילו על שאלת קיום המצוות בכללה.
"מצד שני, כשאנחנו חושבים על אלוהים בתור הוויה נצחית ובלתי מעורבת, שמזכירה לנו מאוד אידאה אפלטונית, הדמיון הדתי שלנו משתנה בהתאם. המקומות שבהם נחפש את אלוהים הם במדע, במתמטיקה ובסדר הקוסמי. שאלת הכוונה בקיום מצוות תהפוך למשנית ומעמדה של התפילה עשוי להפוך משיחה בין האדם לאל לריטואל המפגין לא יותר מאשר אמונה באל. אם בעת העתיקה הדמיון הדתי התאפיין באינטימיות, בימי הביניים הדמיון הדתי חותר לאובייקטיביות".

אתה מדבר על התפתחויות שהתרחשו בעבר הרחוק של המחשבה הדתית. האם היחס לשם האל עובר שינויים גם בימינו?
"אני מאמין שאפשר לומר בזהירות גם משהו על ההווה והעתיד של המחשבה הדתית מתוך העיסוק בשם י.ה.ו.ה. בעבודה התיאולוגית בדורות האחרונים, הנעשית בעיקר על ידי תלמידיו של לוינס, ישנו מאמץ לחלץ את שמו של האל, וממילא גם את אלוהים עצמו, מתוך הסד המטאפיזי שבו הוא הושם בימי הביניים.
"הוגים בני ימינו כדוגמת הפילוסוף והתיאולוג ז'אן-לוק מריון טוענים שלא רק הבנת האל כסוג של דמות אנושית גדולה צריכה להיחשב כעבודת אלילים – גם ההגבלה של חירותו ואינסופיותו של האל בתוך המושג של השלמות האידיאית עשויה להיות סוג של עבודת אלילים.
"אם אלוהים הוא באמת האחר המוחלט, מה שמעבר ומעבר לכל מה שאנחנו מכירים, כנראה שהוא גם צריך להיות מעבר להוויה. וכך, אנחנו עדים בשנים האחרונות לניצנים של נסיונות להבין את שם ההוויה לא כשם פרטי של אישיות, ולא כמושג המורה על התוכן הנשגב והמנותק של האלוהות, אלא כמשהו אחר, כסוג של דינמיות שלא עומדת אף פעם במקום.
"האם ניתן לכונן משמעות כזו, וכך גם לשנות את הדמיון הדתי של המאמינים עצמם? זה מה שאני מקווה לבדוק במחקרי".