שוב ושוב נשמעת בשיח הציבורי הישראלי טענה נוקבת, בעיקר מכיוונים ימניים: מחאת משפחות החטופים היא מעשה הפוגע במאמץ הלאומי. ההפגנות, כך נטען, מאותתות חולשה לחמאס, מקשיחות את עמדותיו ומעלות את המחיר שהוא דורש.
על פניו, יש בטענה הזו היגיון טקטי קר: בכל משא ומתן, חשיפת הייאוש שלך מעניקה קלף מנצח ליריב. אלא שהנחה זו מתבססת על תפיסה שגויה ומסוכנת של המציאות, הרואה בזירה רק שני שחקנים: ישראל וחמאס.
טעות ראשונה היא התייחסות ל"ישראל" כאל ישות אחת מונוליטית. מבט מעמיק יותר מחייב אותנו לפרק את השחקן "ישראל" לשני גורמים מרכזיים, שהאינטרסים שלהם לא תמיד חופפים: ממשלת ישראל ומשפחות החטופים. היחסים המורכבים בין השניים הם המפתח להבנת האסטרטגיה של המשפחות – וגם המקום שבו הניתוח הפשטני קורס.
כדי להבין את הזירה נחוץ מושג מרכזי מתורת המשחקים והכלכלה: "בעיית המנהל-סוכן". הבעיה מתארת מצב שבו גורם אחד (ה"מנהל") שוכר גורם אחר (ה"סוכן") כדי שיפעל בשמו – אבל האינטרס של הסוכן אינו זהה לגמרי לזה של המנהל שבשליחותו הוא כביכול פועל. במקרה שלנו, המשפחות – שמטרתן המוחלטת היא השבת יקיריהן החטופים – הן המנהל, והממשלה היא הסוכן שאמור לפעול עבורן, אלא שיש לו אינטרסים משל עצמו.
לטענת הסוכן – כלומר הממשלה – הוא לא מייצג רק את האינטרס ה"פרטי" של משפחות החטופים, אלא את האינטרס של כלל אזרחי המדינה והאינטרס הזה, הוא ממשיך וטוען, הוא ביטחוני: הסכם לשחרור חטופים יסכן את ביטחון ישראל ואזרחיה.
אבל המשפחות אינן מייצגות רק את עצמן, והאינטרס שלהן אינו פרטי. דרישתן נשענת על שני עמודי תווך של החברה: הראשון הוא החוב המוסרי העליון של המדינה, זו שלא הצליחה להגן על אזרחיה ב-7 באוקטובר; והשני הוא אינטרס אסטרטגי-ביטחוני – אבל לא זה שעליו מדברת הממשלה. האתוס שלפיו "לא משאירים אף אחד מאחור" אינו סיסמה, אלא נכס אסטרטגי, המהווה בסיס ללכידות החברתית ולמוטיבציה של חיילים. לכן טענת המשפחות אינה רק זעקה אישית, כפי שטוענים כלפיהן. זו קריאה לשיקום האמון במדינה ולהשבת הסולידריות והערבות ההדדית לחברה הישראלית.
מול דרישה ערכית זו, ניצבת ממשלה ובראשה מנהיג שמיתג את עצמו במשך עשורים כ"מר ביטחון", אך שתפיסת הביטחון שלו התעלמה באופן שיטתי ממרכיב קריטי אחד: החוסן הפנימי. במשך שנים פעל נתניהו בשיטת "הפרד ומשול", ולא הביא בחשבון אמת אסטרטגיית פשוטה: חברה שמתפוררת מבפנים הופכת לטרף קל עבור אויביה.
כאן בדיוק הופכים "שיקולי הקואליציה" המופשטים לאינטרסים קונקרטיים, המתנגשים חזיתית עם השבת החטופים: ההתנגדות העקרונית לשחרור מחבלים, השאיפה לכיבוש והתיישבות ברצועת עזה, והרצון לשמר את כוח השלטון. בכך נחשף פער תפיסתי עמוק בין המשפחות, הנלחמות על ליבת החוסן הישראלי לבין הממשלה.
כשהאינטרסים והתפיסות כה רחוקים, המשפחות לא יכולות להרשות לעצמן את הפריווילגיה של אמון עיוור. המחאה שלהן אינה מהלך תמים אלא מהלך אסטרטגי מחושב במשא ומתן פנימי מול ממשלת ישראל, שנועד להפוך את המחיר הפוליטי והציבורי של אי-הגעה לעסקה, לגבוה יותר מהמחיר של ויתורים כואבים.
האם יש בכך סיכון? בהחלט. על אף שאין זו מטרתו, "האיתות" לחמאס הוא חרב פיפיות. ויש מקום להצביע בכאב על הדילמה המוסרית הקשה לנוכח האפשרות של פגיעה בביטחון אזרחים וחיילים בעתיד.
אבל זו בדיוק הנקודה: המאבק אינו בין ערך הומניטרי, "רגשי", לערך ביטחוני, אלא בין שתי תפיסות ביטחון. האחת רואה את הסיכון בעסקה. השנייה, שאותה מובילות המשפחות, מבינה כי ריסוק האתוס שלפיו לא משאירים איש מאחור, הוא מתכון לאובדן החוסן הפנימי, הסולידריות והמוטיבציה – ובכך מהווה סכנה ביטחונית אסטרטגית, שגם היא עשויה להוביל לאובדן חיים בעתיד.
את הטיעון העמוק הזה נראה שהציבור הישראלי מבין היטב. סקר אחר סקר, הוא מביע תמיכה נחרצת בעסקת חטופים, מתוך הבנה כי ביטחון אינו נמדד רק בכוח צבאי אלא גם, ואולי בעיקר, בחוזקה של הערבות ההדדית.
לכן הגיעה העת לזנוח את התפיסה השטחית הרואה בדרישות משפחות החטופים ביטוי של נאיביות הפוגעת בביטחון. מחאת המשפחות אינה "רעש רקע" שמפריע לניהול המשא ומתן, אלא קריאת השכמה אסטרטגית, שמזכירה למדינה את מה שנשכח: סולידריות אינה מותרות אלא קו ההגנה המהותי ביותר של ישראל.
