"תקווה היא לא אמונה, תקווה היא החלטה שלא לתת למציאות לעצב את החיים שלנו. לכן האויב הכי גדול של התקווה הוא לא הייאוש – הוא האדם המציאותי."
הרב ד"ר דניאל הרטמן אמר דברים אלה בערב שאליו הגיע קהל של כמאתיים אנשים, לכבוד השקת גיליון מספר 5 של כתב העת "אופקים", שנושאו 'רישומי תקווה', ובו שיתפו שבעה דוברות ודוברות את החזון שלהם להמשך החיים כאן מתוך שיח על מושג התקווה.
"תקווה איננה היגד על המצוי," אמר הרטמן. "היא היגד על הראוי. אם אנחנו רוצים לחזור להיות עם התקווה – צריך לשחרר את שיח התקווה משיח המציאות," אמר הרטמן.
הסופר אשכול נבו סיפר איך כמעט סירב להצעה להנחות קבוצת כתיבה לנשות כפר עזה, מתוך פחד שמא אין בכוחו להתמודד עם עוצמות הכאב שיחכו לו בחדר.
"לאט לאט בין האנשים התחיל אפילו להופיע הומור. והומור, אגב, הוא הסנונית המבשרת את בוא התקווה."
נבו דימה את חיינו בישראל יחד מאז שבעה באוקטובר לתרגולת בשעת צלילה בשניים:
"למה אסור להיכנס למים לבד? כי בשעת תקלה, יש תרגולת קבועה: אם נגמר לפרטנר שלך האוויר מתחת למים, אתה מוציא את הווסת מהפה שלך ונותן לו חמצן, ואז הוא מחזיר לך כדי שתוכל לשאוף חמצן… ולאט לאט ככה אתם יכולים לעלות אל פני המים ולהגיע אל המקום הבטוח. ונדמה לי שזה מה שקורה בשנה האחרונה אנחנו לפעמים נותנים חמצן ולפעמים מקבלים חמצן, ורק בעזרת הערבות ההדדית הזאת אנחנו יכולים אולי באמת להגיע אל מעל לפני המים."
אחריו דיברה הכותבת והקומיקסאית, דניאלה לונדון דקל, שקראה להרצאתה "האם יאוש הוא ההפך מתקווה?" ודיברה על הסכנה שבהתרגלות לתהליכים איטיים: "יאוש הוא לא ההפך מתקווה, הוא חלק ממנה," אמרה לונדון דקל. "אני מאמינה שבכל תקווה רצוי שתהיה מידה של יאוש. הייאוש אמור לשמור על המגלומניה של התקווה. אבל התקווה אמורה לתת ליאוש סיבה לקום בבוקר ולפעול."
גם ד"ר חנה פנחסי דיברה על הקשר בין תקווה ליאוש – "תקווה נגזרת מיאוש," אמרה, ודיברה על הצורך לגייס תקווה ציבורית, תקווה שחורגת מתקוותו של היחיד. תקווה שהורים מקרינים על ילדיהם, ותקווה שאפשר להתארגן ביחד לניסוחו של חזון פוליטי, ולהשפיע על הפוליטיקה. "היום בישראל זו אמירה חתרנית, אבל אני עומדת מאחורי האמירה כי פוליטיקה קשורה בתקווה."
הפעילה החברתית גדיר האני דיברה תחת הכותרת "מכאב לתקווה", ותיארה כמה תקווה היא שואבת מהמפגשים הרבים שהיא מקיימת, שבהם מתכנסים יחד יהודים, ערבים, חילונים, דתיים, נשים וגברים. האני דיברה בדמעות על היום שבו קיימה מפגש כזה בשבוע שבו נודע לה על רצח חברתה, פעילת השלום ויויאן סילבר. "בערבית, המילה לתקווה היא 'אמל', והמילה לכאב היא 'אלם' – מספיק להחליף אותיות, ולקבל משמעות עמוקה מאוד," אמרה. "כפלסטינית, כישראלית, כאישה, כפמיניסטית, כמוסלמית, כדתית, כערבייה – כל המורכבות הזו שבה אני מחזיקה היא מבחינתי התקווה" אמרה האני, וקראה ליותר ויותר נשים להצטרף למעגלי העשייה למען שלום בין המגזרים בחברה הישראלית.
"השער הצר של התקווה" – כך קרא גבריאל אבן צור להרצאה שנתן, שבה ניסה לפענח את מושג התקווה דרך כתביו של וולטר בנימין. "התקווה איננה צעדה אופטימית לעבר מטרה ברורה שאנחנו רוצים להשיג בעתיד, אלא היא משהו גולמי שקיבלנו מהעבר, ורצוננו לגאול אותו מהעבר. הרצון שלנו להחזיר בהווה כל מיני אפשרויות שנגדעו בעבר בטרם עת."
אחרונת הדוברים היתה הרבה ציפי חורי. "בערב הזה אני רוצה להעז להגיד: זו לא רק אני שאיבדה במלחמה, ומחפשת את תקווה. אנחנו עם מחפש, ומאמין מפלל ומקווה, וגם מיואש ואבוד. אני רוצה לא להחביא את הייאוש ולהבין כי דווקא בהימצאו קווי התקווה נארגים במציאות ובוראים חיים."
את הערב ליוותה הזמרת איה זהבי פייגלין.
