ב-30 באפריל 1945, בבונקר בברלין, רדוף על-ידי שנאתו ופחדנותו, אדולף היטלר התאבד. באותם הימים ממש שוחררו סבתותיי, אסתר עשהאל וצביה פלורסהיים ז"ל, מהמחנות שבהם שימשו כעובדות כפייה בידי הנאצים. הצד של סבתותיי, הצד שלנו, ניצח.
הסבתות שלי לא הרגישו תחושת ניצחון אופורית – לפי סיפוריהן, שניתנו לנו במשורה, הן חשו בעיקר הקלה, יחד עם עצב עמוק על בני המשפחה שנרצחו והקהילות שחרבו, ואחרי שארץ מולדתן התאכזרה אליהן ועקרה אותן מתוכה בברוטאליות.
ואולם כעבור כמה עשורים, כאשר הסבתות הלכו לעולמן בשיבה טובה, תחושת הניצחון כבר הייתה גורפת. אחרי ששרדו את אימי המלחמה, הן היגרו למולדת חדשה-ישנה ובנו בה חיים חדשים. בתעצומות נפש שקשה לנו לדמיין כיום בחרו לתת אמון, להינשא, להקים משפחות, ולגדל ילדים באהבה, בהומור ובשמחת חיים. על אף סיוטי הלילה, ועל אף כאב ההתייתמות והעקירה, הן העמידו משפחות גדולות, והצליחו במשימה הבלתי-אפשרית שלקחו על עצמן אחרי ששרדו: לגדל ילדים חופשיים וגאים שלא יידעו עוד עוני, דיכוי ורעב.
במילים אחרות, הזמן עשה את שלו: הניצחון על הנאצים, שבמאי 1945 היה מהוסס ושברירי, צבר תאוצה בכל יום ויום במסלול חייהן. כל שמחה חדשה במשפחה, כל התבססות אזרחית וכלכלית, כל התעצמות בכוחו של העם היהודי היו ניצחון קטן על האידיאולוגיה הנאצית, רווית השנאה והפחד. למעשה, כל נשימה, כל פעימת דופק וכל הנאה קטנה היו ניצחון קטן על האנשים שביקשו למנוע בדיוק את זה. וגם כל נגיסה במאכל.
הניצחון על הנאצים היה מהוסס ושברירי במאי 1945. אבל מדי יום ביומו, במסלול החיים, הוא הלך וצבר תאוצה
אבל דווקא ברמה הציבורית קרה דבר מוזר: הזמן פעל פעולה הפוכה, והקהה את טעם הניצחון. בתקופה שלאחר המלחמה, התייחסו לתעשיית המוות כמו לרוע אנושי – נורא ואיום, אך לא כזה שאי אפשר להתגבר עליו. ואין לבלבל תפיסה אופטימית זו עם מיתוס ה"שתיקה" סביב תעשיית המוות – שתיקה שבמקרים רבים לא הייתה ולא נבראה. בשנות ה-40 וה-50 אנשים ונשים דיברו וסיפרו הרבה על מה שאירע, אלא שבדרך כלל נארג הדיבור על הרצח בתוך תבנית סיפורית אופטימית שסברה שאפשר להתגבר על הרוע. בישראל – הנרטיב האופטימי היה ציוני. באמריקה, זה היה נרטיב הוליוודי של ניצחון הטובים על הרעים.
אבל החל משנות ה-60, בעולם המערבי כולו ובתוכו ישראל, החלו להשתקע בהיבט הטרגי של המאורע ולהתעלם מהסוף האופטימי. וככל שהעשורים התקדמו, החברה הישראלית, כמו שאר החברות המערביות, יותר ויותר תפסה את השואה כסמל של רוע מוחלט ומטפיזי, והשכיחה את הניצחון שבסופו (דווקא במזרח אירופה, גם אחרי תום העידן הקומוניסטי מציינים עד היום בהדר את יום הניצחון על הנאצים). בישראל, הנרטיב הטרגי נוח, בין השאר, למי שרוצים להציג את היהודים בתור קורבנות אולטימטיביים של הרוע המוחלט ולדרוש פריבילגיות פוליטיות ומוסריות בהווה.
ופה הטעות, חברות וחברים: השואה אינה טרגדיה. טרגדיה היא סיפור שסופו רע. השואה הייתה אירוע אכזרי ונורא. אסון גדול למי שנספו בה וגם לאלה ששרדו. אך לסיפור הרצח הטוטלי היה סוף טוב. ובצד העצב והזעזוע מטראומת העקירה של סבי וסבתותיי ומתעשיית הרצח, אני מלא הערצה לנוכח בחירתם בחיים, באהבה, בהומור, באופטימיות. זה הניצחון האמיתי שלהם על הפחד והשנאה של היטלר.
גם יציאת מצרים הגיעה אחרי שעבוד אכזרי שכלל למעשה ניסיון לרצח-עם, והניצחון היה מהוסס ושברירי ברגע הראשון והתעצם בהדרגה מ"פסח מצרים" ל"פסח דורות". ליל הסדר אינו שוכח לרגע את השיעבוד והצרות, וגם מנציח אותם באמצעות אכילת המצה, לחם העוני, החרוסת שאמורה להזכיר את הטיט, וכמובן המרור – ובכל זאת זהו יום של שמחה עצומה מפני שהטוב גבר על הרע.
יום השואה, לעומת זאת, הפך עם השנים ליום של השתקעות בהיבט הטרגי של החיים – ואפילו לאו דווקא בהקשר של השואה (חוקר המדיה מוטי נייגר, למשל, שבדק את רשימות ההשמעה של שירי יום השואה, גילה כי מושמעים שירים עצובים שלמרביתם אין קשר לאירוע ההיסטורי של רצח היהודים).
מה, אם כן, יכול להיות הפורמט הטקסי שינציח את הניצחון הגדול של צאצאי שורדי רצח העם היהודי, בישראל ובתפוצות? בין הרעיונות שניתן היה להציע, לא הייתי פוסל אפילו הנהגת מאכל מיוחד – שהרי כך פועל בדרך-כלל הזיכרון היהודי. אפילו לתשעה באב – יום המנציח טרגדיה ללא סוף טוב – יש מאכלים משלו בפולקלור היהודי.
בדומה למצה, לחם העוני, או לחרוסת שמזכירה את הטיט של עבודות הכפייה במצרים, המאכל של יום השואה יכול להיות למשל קליפות תפוחי האדמה שאכלו האסירים במחנות (הולך טוב עם צ'יפס בתנור). ואולי המאכל שחוגג את היותנו אזרחים גאים וחופשיים ואת הבחירה האמיצה בחיים ולא בשנאה הוא בכלל המנגל של יום העצמאות, בדומה לזבח הפסח? יכול להיות. אבל בין אם יימצא מאכל ליום השואה ובין אם לאו, לא נציין את יום השואה בלי להזכיר, ולו בשולי הדברים, עובדה אחת פשוטה: ניצחנו.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
