השבועות האחרונים הבליטו תופעה שמזמן חדלה להיות שולית: אלימות יהודית ביהודה ושומרון, הנעשית לכאורה בשם ריבונות, ביטחון וצדק אך למעשה משקפת בריונות, אנרכיה ואף טרור. גם בקרב המתנגדים לאלימות, רבים מצמצמים את ממדיה או את אופיה של הפעילות האלימה הזו, מבינים אותה או מוכנים לספוג אותה "למען מטרה ראויה". בעיני אלו, אנו ניצבים אל מול קמפיין כלל-עולמי להכתים את מפעל ההתיישבות היהודי, ובכל מקרה – אין מדובר בטרור אלא בעבריינות. צריך גם להבין, הם אומרים, שהמדינה אינה ממלאת את תפקידה, ולכן אנשי החוות צריכים להגן על עצמם מפני האויב. וכמובן, חייבים לזכור שאנשי החוות הם חוד החנית של הציונות בת זמננו.
מול קולות אלו, המעמידים עצמם כבאי כוחה של היהדות, חשוב להבהיר: אלימות אנשי הגבעות היא עוצמה ריקה – כלי חלול ללא תורה.
בימים כאלה, בהשראת הרב משה ליכטנשטיין, אני חוזרת לסיפור עתיק שמפנה אותנו בדיוק לאותו מקום שבו עוצמה נעשית ערך עליון, והתורה – למוזיקה שאין לה מנגינה. זהו סיפורו של יפתח הגלעדי.
יפתח הגלעדי היה השופט השמיני של ישראל, ורחוק מאד מדמות המנהיג כפי שנתפסה באופן מסורתי לפניו: אחיו גירשו אותו מהבית והוא מצא את עצמו בחבל ארץ נטוש שהפך למוקד של פורעי חוק, מוקף "אנשים ריקים". ובכל זאת, יפתח היה גיבור חיל, לוחם מוכשר, וכאשר ישראל נתקלו באויב עז, הם פנו דווקא אליו וביקשו שיוביל אותם.
יפתח לא הסתפק בפיקוד הצבאי בלבד, ודרש – ואף קיבל – גם את ההנהגה הפוליטית. לקראת יציאתו לקרב הוא נדר נדר דרמטי: אם ינצח, יקריב לאלוהים את הראשון שייצא מביתו. בסופו של דבר, הנדר התקיים באכזריות בלתי נסבלת: בתו היחידה, היוצאת אליו "בתופים ובמחולות", היא שנפלה קורבן להבטחתו.
חז״ל תיארו במדרשים כיצד יפתח מקבל ודוחה הזדמנות אחר הזדמנות לסגת מן הנדר בשמה של תורה: הוא אינו מוחל על כבודו ומסרב לפנות לפנחס הכהן, שיכול היה להתיר עבורו את הנדר; בתו מוכיחה אותו פעם אחר פעם מתוך פסוקי התורה, אך הוא מסרב להקשיב; ובסופו של דבר, מפני שיפתח היה חסר-תורה, העלים אלוהים מן הסנהדרין את ההלכה, ואת הפתח לביטול הנדר.
חשוב להדגיש, לא המדרש ולא התנ"ך רואים ביפתח רשע. להפך, הוא גיבור חיל שהושיע את עם ישראל, וההוכחה הברורה ביותר לכך היא שאלוהים עמד לצידו בקרב. אך לא פחות מכך, המדרש מבקר בחריפות את יפתח על סטייתו מן המוסר התורני, ומציב את גבורת המלחמה שלו כניגוד לתורה. כישלונו העמוק של יפתח הוא בכך שהכוח הפך עבורו לערך עליון, וניתק אותו מן ההבחנה בין טוב לרע שהתורה מבקשת ללמד. עונשו של יפתח לפי המדרש היה חמור מאין כמותו: נתפזרו עצמותיו – כלומר, איבריו נשרו וחלקיו נקברו במקומות שונים והוא לא הותיר אחריו קבר.
אמנם, סכסוך לאומי, דתי וטריטוריאלי מתמשך עם עם שאנשיו יושבים בשכנות קרובה יוצר מציאות מסובכת ומורכבת. אך מציאות זו איננה חדשה, ואין מציאות – קשה ככל שתהיה – שפוטרת אותנו מעולה של תורה. בשנים 1936-1939 נרצחו יותר מ-400 יהודים במסגרת המרד הערבי הגדול. לאחר הבלגה ארוכת שנים, בשנת 1939 יהודים רצחו ערבים חפים מפשע כמעשה נקמה, והרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל הגיבו בחריפות בשמה של תורה. הם הזהירו מפני "מחשבת פיגול של נקם בלי משפט" וקראו לעם ישראל שלא לתת לכאב, לחרדה או לזעם להעבירם "על דעת תורתנו הקדושה" ולהוביל לשפיכות דמים המחללת את כבוד התורה. "לכו ונלכה בדרך תורתנו הקדושה", הם מסכמים את דבריהם, "וברוחה נבנה את בית ישראל בארץ ירושתנו".
גם בעיצומו של משבר מהחמורים שידענו, מדינת ישראל היא נס. אם לא נשכיל להיאבק – בלי המעטות, הצדקות ותירוצים – באלימות יהודית, נמצא את עצמנו עומדים בנעליו של יפתח: מוקפים בגבורה מבחוץ וריקים מתורה מבפנים.
"ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם", מזהיר המקרא בספר ויקרא, אחרת "תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה". על פי המקרא, נוכחותנו בארץ היא על תנאי ותלויה בהתנהגותנו וביכולתנו להבחין בין טוב לרע. ואם לא עכשיו, אימתי.
