מחר, כ"ח באדר ב', ימלאו שלושים שנה לפטירתו של סבי, הרב פרופ' פינחס פלאי (1930–1989). פלאי היה אדם רב-פעלים: רב והוגה דתי, סופר ומשורר, מחנך ומורה דרך לרבים, עורך עיתון, פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, ועוד. יהודים רבים, מכל הזרמים הדתיים והלא-דתיים ומכל רחבי העולם, פגשו אותו, שמעו את הרצאותיו וקראו את כתביו. גם לא יהודים, ובהם אנשי תנועת המקויה היפנית, ראו בו מורה והושפעו מדרכו ומהגותו. ספרו המפורסם ביותר, "תורה היום", הוא מבחר מטורי פרשת השבוע שפרסם בעיתון ג'רוזלם פוסט; הספר נכתב באנגלית ותורגם לעברית, פורטוגזית, הולנדית, יפנית, צרפתית ואיטלקית. גם המגזינים שערך, "עין בעין" ו"פנים אל פנים", נקראו בשקיקה על ידי רבים.
במסורת היהודית, אינטלקטואלים קרויים על שם המורים שלהם: "תלמידי חכמים". על אף גדולתו של פלאי בתחומים כה רבים, הוא ראה עצמו כל חייו כתלמיד. פלאי היה תלמידם של רבי עקיבא, הרמב"ם, הבעל-שם-טוב וגדולי כל הדורות. הוא גם היה תלמידו הישיר של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, והוא שיצר מן הדרשות של הרב סולובייצ'יק את הספר החשוב "על התשובה". אך יותר מכל, הרב פרופ' פינחס פלאי היה תלמידו של הרב פרופ' אברהם יהושע השל (1907–1972).
מאמר זה מוקדש לזכרו של סבי, במלאת שלושים שנה למותו. הוא מורכב משני חלקים, המאירים את הקשר המיוחד שנרקם בין פלאי והשל. החלק הראשון הוא דבריו של פלאי עצמו: זהו הסיפור המכונן על פגישה אחת עם השל, פגישה שאירעה בשנת 1968 ושלדברי פלאי שינתה את חייו. פלאי סיפר אותו בהתכנסות במלאת עשור לפטירתו של השל; אני מודה לביני מאיר על עזרתו באיתור המסמך. הסיפור יובא להלן בתרגום שלי מאנגלית ובקיצורים קלים (גרסה מעובדת ומקוצרת יותר הופיעה בספרו של שלום כהן, "שיח אחים", תל אביב תשמ"ז, עמ' 94–96). בחלק השני של המאמר, שהוא מעין אחרית דבר לסיפור, אבקש להצביע על ארבעה מוקדים עיקריים של זיקה בין הגותו ופעילותו של פינחס פלאי לבין הגותו ופעילותו של אברהם יהושע השל.
"לאחר חמש-עשרה שנה של עריכת המגזין, כשהילדים כבר גדלו, החלטתי להפסיק עם זה ולחזור ללימודיי האקדמיים. הגעתי לדרופסי קולג' בפילדלפיה, היכן שלמדתי ארבע-עשרה שנים קודם לכן וצברתי נקודות זכות לקראת תואר דוקטור.
לאחר חצי שנה של כתיבת הדוקטורט בפילדלפיה ובניו-יורק, גברת השל והרב השל הזמינו אותנו, משפחתי ואני, לסעודת ליל שבת אצלם. בסעודה, כמו תמיד, היו אוכל טוב, שירה ושיחה נעימה. באחת-עשרה בלילה קרא לי השל לחדר העבודה שלו: "אני רוצה לשוחח איתך על הדוקטורט שלך". הפגישה הזאת שינתה את חיי.
הוא שאל אותי: "על מה אתה כותב? מה נושא הדוקטורט?". העבודה שלי עסקה בנושא מסורות אוגריתיות בספרות התלמודית. אוגריתית היא שפה שמית עתיקה, שנכחדה לפני כ-2,500 או 3,000 שנה. כרב הכרתי היטב את התלמוד, ולמדתי שפות עתיקות. מצאתי שכמה מהפירושים שהחכמים נותנים לפסוקים מהתנ"ך אינם יכולים להיות אינטואיטיביים; יש להם שורשים בשפות העתיקות. לחז"ל היו בוודאי מסורות בעל-פה שמקורן בידיעת השפה האוגריתית – אחרת קשה להסביר כיצד הגיעו לפירושים אלו.
השל הקשיב לי בעניין רב ואמר: "ובכן, כמה מסורות כאלה אתה חושב שתוכל למצוא?". עניתי: "בינתיים מצאתי שלוש או ארבע; אני חושב שאמצא בין עשר לשתים-עשרה". הוא אמר: "זה נפלא! בוא נפתח בקבוק לכבוד זה, ונשתה לחיים!". פתחנו בקבוק שנאפס או וויסקי, והוא מזג כוס לעצמו וכוס קטנה יותר בשבילי, ושתינו לחיים לכבוד הדוקטורט שלי.
ה"לחיים" היה מצוין, ואחרי ששתינו הוא אמר: "זה חייב להיות נהדר –אתה עובד על זה, ואתה חושב שתמצא עשר! מה אם תמצא חמש-עשרה!". לא ממש הבנתי – תחילה אמרתי: "לא, אני לא חושב כך, אבל זה היה מאוד חשוב אילו יכולתי למצוא חמש-עשרה מסורות כאלה". השל אמר: "בוא נשתה לחיים לכבוד זה; למרות שעדיין לא מצאת, אולי תמצא!", ושוב מזגנו משקה ושתינו לחיים.
אז הוא אמר: "אתה זוכר, לפני שלוש שנים טיילנו יחד ברגל, וסיפרת לי על אביך ועל שנות ילדותך בירושלים, ואני בטוח שבילדותך תמיד חלמת שיום אחד תכתוב על מסורות אוגריתיות בתלמוד. זה נהדר שאתה יכול להגשים את חלום חייך".
כאן כבר קצת חשדתי, ואמרתי: "לא, לא, לא, דוקטור השל; זה לא היה חלום חיי. לא חלמתי על כתיבה". אז הוא אמר, "אז למה אתה עושה את זה? זאת אומרת, בן אדם אמור לעבוד כדי להגשים את חלום חייו". אמרתי: "ובכן, אני רוצה לחזור לחיים האקדמיים ואני יודע שאני צריך כרטיס כניסה, שזה דוקטורט, ואם יהיה לי דוקטורט אשיג עבודה, וזה נושא מעניין". הוא אמר, "כמובן שזה מעניין! אמרתי לך שזה מעניין! מאוד מעניין, רק שזה לא חלום חייך. זה לא כל כך טוב. בן אדם אמור לנסות לעבוד על חלום חייו".
אז הוא סיפר לי סיפור חסידי. זה היה סיפור ארוך. הבטתי בשעון, והשעה הייתה כבר רבע לאחת. הוא אמר: "יום אחד תחזור אל חלום חייך, אבל זה חשוב, זה חשוב, הדוקטורט. אתה חושב שזה הולך לשנות אותך, זאת אומרת, להשפיע עליך או על חלום חייך?". אמרתי: "לא, בשביל חלום חיי אני כותב את השירה שלי; זה לא זה". הוא אמר: "לא צריך לבזבז זמן, אבל צריך כרטיס כניסה. אתה צודק, אתה צודק. בוא נשתה לחיים לכבוד כרטיס הכניסה שלך". לשתות לחיים לכבוד כרטיס הכניסה בליל שבת לא נשמע לי הגיוני, והייתי כבר מאוד חשדן, אבל אם הרב השל רוצה שאשתה איתו לחיים, וזאת כבר הייתה הכוס השלישית – לו לא נראה שזה שינה משהו – אני הייתי כבר קצת מטושטש, אבל בסדר, שתינו לחיים לכבוד כרטיס הכניסה. ושוב דיברנו על חסידות ועל נושאים אחרים.
אחרי כעשרים דקות הוא אמר: "אני חושב על זה, אתה יודע, אני חושב על הדוקטורט שלך. אני חושב שאתה עושה את הדבר הנכון – אתה משיג כרטיס כניסה, וזה כנראה ישנה את העולם". זה נשמע לי ממש משונה – בליל שבת באחת וחצי בלילה הוא רצה שאשנה את העולם. אמרתי, "לא, לא, דוקטור השל, באמת, אני לא חושב שזה ישנה את העולם". הוא הרים את המבט אליי ואמר: "אתה לא חושב שהעולם זקוק לשינוי"? ואמרתי, "אני כן חושב כך!".
עכשיו כבר הרגשתי שהוא מתגרה בי. עניתי שוב בקול חזק יותר: "בטח שהעולם זקוק לשינוי!". הוא אמר: "אז למה אתה מבזבז את הזמן בכתיבה על מסורות אוגריתיות?" כאן ההתנגדות שלי נשברה. אמרתי: "ובכן, אתה יודע, הם ייעצו לי ו…" והוא אמר: "לא, לא, לא, זה חשוב; אל תבין אותי לא נכון. בוא נשתה לחיים לכבוד מה שאתה עושה". ושוב שתינו – הוא שתה, אני כבר לא יכולתי לשתות יותר כי הייתי שבור. זה לקח לו בערך שעתיים, ואני הייתי שבור, שבור לגמרי.
-570x580.jpeg)
הוא אמר: "חייב להיות משהו שבאמת מטריד אותך. אני לא חושב שזה מסורות אוגריתיות. מה זה?" ואז התוודיתי, מה שאני בדרך כלל לא עושה בפני אנשים אחרים, אתם יודעים שאני בעולם הפרטי שלי. אמרתי: "אני אגיד לך. אני מכיר אותך היטב, אתה כתבת על תפילה; קראתי גם את המאמר שלך בעברית על התפילה וגם את הספר שלך באנגלית על התפילה. יש לי בעיות עם תפילה – אני לא בטוח שאני יודע איך להתפלל. אני לא בטוח שאני ממש מבין את התפילה היהודית. אתה יודע, כמה מהביטויים לא מדברים אלי, וחשבתי שאם אני כבר באמריקה, אמצא הזדמנות לבוא ולשמוע אותך מדבר על התפילה". רציתי להציק לו קצת, אבל גם באמת התכוונתי לזה.
הוא אמר: "אז למה שלא תכתוב את הדוקטורט שלך על תפילה? כך תוכל לצרף את שני הדברים, ויש כל כך הרבה דברים שתוכל לעשות. אני מכיר את הכתיבה שלך ואת היכולות שלך וההכשרה שלך". אמרתי: "אבל אני כבר באמצע, כבר השקעתי שנתיים בדרופסי קולג' ועוד חצי שנה על החומרים". הוא אמר: "אוי, כבר מאוחר. בוא נגיד שבת שלום". יצאנו, והנשים שלנו לא הבינו מה קורה. השעה הייתה כמעט שתיים לפנות בוקר. השל אמר: "אתה יודע מה – ביום ראשון בבוקר תבוא למשרד שלי ונמשיך לדבר על זה".
בבוקר יום ראשון באתי למשרד שלו [בסמינר התיאולוגי היהודי בניו-יורק, JTS – א"ס], אחרי שכל השבת חשבתי איך אני יכול להחליף את הנושא, זאת אומרת – השקעתי כבר כל כך הרבה מאמץ, איך יכולתי להחליף? באתי למשרד ביום ראשון בבוקר והאיש הזה, שעשה עלי רושם של איש ספר שלא יודע להשתמש בטלפון, ישב עם הטלפון, פתח את ספר הטלפונים הפרטי שלו והתחיל להתקשר, ביום ראשון בבוקר, לכל אמריקה – לשיקגו, לבוסטון, לניו-יורק, לכל מיני אנשים: "יש לי כאן חבר מירושלים והוא רוצה לכתוב על תפילה, והוא כבר למד שנתיים וצבר נקודות זכות. אנחנו יכולים לעשות משהו כדי להכיר בנקודות הזכות שלו? אנחנו יכולים לעשות משהו?". עזבתי את המשרד שלו בשעה 12, וכבר הייתה לי ועדה מלווה חדשה ונושא חדש לדוקטורט: "מה קורה לאדם כאשר הוא מתפלל לפי ספרות חז"ל". ליל השבת ההוא בביתו של השל שינה את חיי".
אם כן, פלאי החל בכתיבת עבודת דוקטור על מסורות אוגריתיות בספרות התלמודית, אולם השל – ספק כפרופסור במוסד אקדמי ספק כאדמו"ר חסידי – אילץ אותו להודות כי חלום חייו הוא לעסוק בתפילה. בעקבות שיחה זו פלאי שינה את נושא מחקרו וכתב עבודת דוקטור בנושא: "האדם המתפלל: פרקים בהבנת התפילה היהודית". המנחה היה כמובן השל עצמו, וכך נוצרה ביניהם קרבה מיוחדת, שכן הנחייתו של השל לא הייתה רק הכשרה אקדמית אלא גם חניכה רוחנית אינטנסיבית וחברות אישית עמוקה.
המפנה שחולל השל בקריירה המחקרית של פלאי קשור בתפיסה המשותפת לשניהם באשר לייעודם של מדעי היהדות. לפי תפיסה זו, מטרתם העיקרית של מדעי היהדות איננה לחשוף, באמצעות ניתוח פילולוגי, את תהליכי ההתהוות של הספרות היהודית, אלא להעניק פשר לרעיונות הגדולים של היהדות: לא להתמקד בהיסטוריה של הרעיונות אלא בתוכן שלהם, לא בתולדות הטקסט אלא במשמעותו. שניהם נדחו משום כך על ידי "האסכולה הירושלמית" בחקר היהדות, שדגלה בגישה היסטורית-פילולוגית חמורה ובהפרדה גמורה בין מחקר להגות.
השל ופלאי עסקו במחקריהם ובהוראתם בכל ענפי המחשבה היהודית: מקרא ומדרש, קבלה ופילוסופיה, הגות יהודית מודרנית וחסידות, כאשר כלי החקירה המדעיים משמשים בידם אמצעי, והתכלית היא העשרת העולם היהודי. זאת מתוך אמונה שרק מתוך היכרות עמוקה עם מקורותיו יוכל העם היהודי לעמוד מול שאלות השעה ומול שאלות הנצח. שניהם שילבו חיי עיון מעמיקים בחיי מעשה אינטנסיביים, והיו מעורבים באופן מתמיד בתרבות היהודית ובחינוך היהודי שמחוץ לכותלי האוניברסיטה.
מאפיין חשוב של השל ופלאי, כאינטלקטואלים ציבוריים יהודים, היה הסירוב – ושמא חוסר היכולת – להגדיר עצמם כשייכים באופן בלעדי לזרם יהודי כלשהו. השל לימד בסמינר התיאולוגי היהודי בניו-יורק, הוא בית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית, ופלאי כתב שם עבודת דוקטור בהדרכתו; אולם אין פירוש הדבר שהשניים היו קונסרבטיבים. השל בא במגע מתמיד עם כל הזרמים, והגותו ואישיותו חומקות מכל ניסיון תיוג. הוא גם ניהל דיאלוג דתי עמוק עם מנהיגים נוצרים והמוני לא-יהודים למדו את תורתו. אפשר שזו אחת הסיבות שהשל, בניגוד לרב סולובייצ'יק למשל, לא נעשה עד כה להוגה משפיע בישראל.
גם פלאי היה רב ומורה ליהודים מכל הגוונים הדתיים והלא-דתיים, בעיקר בישראל ובצפון אמריקה אך גם במקומות אחרים שביקר בהם. הוא גם שימש כדמות מופת לתנועת המקויה היפנית, שקשרה את גורלה בגורל היהדות. באחד הראיונות עמו אמר: "אנשים רוצים בכוח להכניס אותך למסגרת כלשהי, וזה רדף אחרי כל חיי […] שואלים אותנו: אתם קונסרבטיבים? לא. אורתודוכסיים? רפורמים? לא. אז מה כן? תמיד נשארתי באמצע, ועל זה משלמים מחיר בחיים" (שיח אחים, עמ' 97).
ציינתי עד כה שני מוקדים המאפיינים את השל ופלאי כאינטלקטואלים יהודים: התפיסה שמחקר מדעי היהדות צריך לעסוק בתכני הליבה של היהדות, וההשתייכות לכל הזרמים של היהדות ואף הזיקה לציבור לא-יהודי. כדי להעשיר את התמונה אני מבקש לציין לסיום שני מוקדי זיקה נוספים, הנוגעים לרעיונות של השל ופלאי, לעולמם הדתי: השבת והתפילה.
בספרו "השבת: משמעותה לאדם המודרני", כינה השל את השבת "מקדש בזמן". בכך הציב אותה כאלטרנטיבה לקידוש המרחב, המאפיין את תרבות הצריכה המודרנית. הזמן המקודש מופקע מהיות משאב שיש לנצל עד תום לשם עשיית רווח, ונעשה לאירוע של עמידתו של האדם אל מול אלוהים. פלאי, שהשלים את התרגום לעברית של הספר, כתב שספר זה הוא מן המעטים ש"הטביעו חותמם על בני דורם, מה גם שהשפיעו על קוראיהם לשנות דרך מחשבה ואורחות חיים".
גם עבור פלאי השבת הייתה לב החיים היהודיים ואף הוא הקדיש לה ספר שלם, "השבת היהודית: פגישה מחודשת". והנה כבר אביו של פלאי, הרב מרדכי הכהן, פרסם בירושלים עיתון בענייני יהדות, שגם פלאי השתתף בכתיבתו, ושמו היה "נרות שבת" (על שמו נקרא כיום רחוב נרות שבת בשכונת רמות בירושלים). שולחן השבת של פינחס ופנינה פלאי משך אליו תמיד אורחים בני זרמים שונים ודתות שונות, ומשצר המקום להכיל את האורחים הרבים הם ייסדו את המיזם "שבת יחד", שהעניק להמוני משתתפים חוויה אינטלקטואלית ורוחנית.
המוקד השני, שאינו פחות בחשיבותו בעולמם הדתי של השל ופלאי, הוא התפילה. הסיפור שקראנו ממחיש את מקומה המרכזי של התפילה בעולמם של שני האישים ומתוך כך גם בהיווצרות הקשר ביניהם. לפי השל, יסודה של הדת אינו באדם כי אם באלוהים. התפילה אינה יוזמתו של האדם, המבקש להיחלץ מבדידותו, אלא המענה האנושי לקריאתו של אלוהים, המבקש את האדם. כך כתב השל בהקדמה לספרו "תשוקת האדם לאלוהים" (בתרגום דרור בונדי, עמ' 58): "מבין כל המעשים המקודשים, ראשונה במעלה היא התפילה […] הדת היא מה שהאדם עושה עם נוכחות אלוהים. ורוח אלוהים נוכחת כל אימת שאנו נכונים לקבלה".
פלאי חקר בעבודתו את המצב האנושי של המתפלל, וכתב: "אין בתפילתם של חז"ל מן האמונה התמימה, הילדותית, הנאיבית […] מפני שהיא כולה, עם שהיא מופנית לשמים, אנושית, בשר-ודמית מראשה ועד לקצות ציפורניה. לא רוח אידילית נעימה ושלמה היא הרוח המנשבת מעולם תפילתם של חז"ל, אלא רוח-סערה מפרקת הרים ומשברת סלעים. בתוך סערה זו הרואה לפניה בכל אימתם את תהומות שפלות האדם, את זעקת חוסר אוניו ואוזלת ידו, מושיטה לו התפילה יד ומעבירה אותו על פני התהום להעמידו בראש הפסגה במרומים שרק אדם, מכל היצורים, יכול להתרומם ולהגיע אליה. ומשם הוא משקיף ורואה את העולם ואת עצמו בתוך העולם, בתור "נפש חיה" – רוח ממללה, ומעין שליח-ציבור של תבל ומלואה בשיחתם עם יוצרם. מעומק שפלותו רואה אדם את רום-מעלתו".
מסופר כי זמן קצר לאחר שסיים פלאי את כתיבת העבודה, הוא שימש כחזן בליל שבת בבית כנסת של חסידי גור בניו-יורק. בסוף התפילה ניגש אליו השל ואמר: "קיבלת עכשיו את הדוקטורט" (שיח אחים, עמ' 96). סיפור קצרצר זה מקפל בתוכו את כל מוקדי הזיקה השונים בין השל לפלאי שעסקנו בהם: העבודה המדעית באה לידי ביטוי בחיי המעשה ובערבוב מוחלט בין האקדמיה לבין העולם שמחוץ לה, והאירוע מתרחש בבית כנסת של זרם ביהדות ששניהם אינם שייכים לו בשום מובן רשמי. הכרזת המנחה כי התלמיד השלים בהצלחה את עבודתו – כמו השיחה המכוננת, שבה נקבע נושא הדוקטורט – הייתה דווקא בליל שבת, ובמרכז העניין כולו עומדת התפילה.
כל אלה הם חלק מהמורשת המשותפת של אברהם יהושע השל ופינחס פלאי. השל ופלאי היו אוהבי אלוהים ואוהבי ישראל, ומכוח אהבתם ביקשו להאיר לעולם כולו. באורם נראה אור.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
