חייו של הלל צייטלין התאפיינו בטלטלות רוחניות; הוא גדל בבית חסידי, בבגרותו עבר תקופה של כפירה והתפקרות, ואחריה חזר שוב אל הדת. עם זאת, ד"ר שרגא בר-און סבור כי בכל תחנות חייו ליווה את צייטלין אותו מצב אמונה בסיסי – חיפוש ותעייה מתמדת אחר האלוהים וצמאון רוחני שאינו יכול להתמלא
הלל צייטלין הוא מהדמויות החידתיות והמרתקות שפעלו באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה. כתיבתו ההגותית והפובליציסטית מלמדת על עולמו הדתי העמוק והסבוך; כתביו עוסקים בשאלות דתיות, חברתיות ולאומיות, בחיפוש רוחני ועיון פילוסופי ובביקורת הדת והתרבות המודרנית.
את מהלך חייו הסוער של צייטלין מקובל לתאר בחלוקה לארבע תקופות: שנות הילדות והנערות בבית חסידי-חב"די; שנות בגרותו שאופיינו בכפירה ובהתרחקות מעולם האמונה (בין השאר בשל חשיפתו לספרות פילוסופית ומחקרית); תקופת תעייה וגישושים רוחניים; ולבסוף, בשנות מלחמת העולם הראשונה – שלב של "חזרה בתשובה" בעלת אופי ספיריטואלי עמוק, עד לסופו הטראגי, כאשר הובל לטרבלינקה כשהוא עטור בתפילין ובידו ספר הזוהר.
מתיאור זה של חיי צייטלין עולה תמונה של טלטול בין תחנות אמוניות ודתיות שונות, אך קריאה בכתביו של צייטלין תוך ניסיון להבין את עולמו הדתי הפנימי מעלה אפשרות אחרת לתאר את מסע חייו. ניתן לומר כי תפיסה אמונית אחת אפיינה את צייטלין לאורך כל חייו וליוותה אותו בשלבי ה"דת" וה"כפירה" גם יחד. את מצב האמונה הבסיסי והעמוק הזה, העומד ביסוד יצירתו, אני מבקש לכנות "בקשת האלוהים".
"בקשת האלוהים" היא תופעה דתית הממוקמת על הרצף שבין אמונה לכפירה, אך מכילה את שני הקטבים כאחד. מבקשי האלוהים חשים את קיומו של האל, בעקבות חוויה אישית או בשל השתייכותם למסורת שנטעה את אלוהים בלבם, אך למרות זאת הם אינם מוצאים עדות ממשית לקיומו. משום כך, הם חשים פער עמוק שניתן לכנותו 'קרע שבנפש', המתורגם לחיפוש בלתי פוסק אחר האל ולניסיון מתמיד לאתר את הנוכחות האלהית ולהגדירה. "בקשת האלוהים" היא מצב אמונה ובו סימני שאלה שאינם באים על פתרונם: האל, הנחווה באופן ברור כל כך, נותר לעולם בגדר חידה, ומבקש האלוהים נשאר צמא וכמה אליו תמיד.
מצב אמונה זה משותף לסופרים והוגים רבים בשלהי תקופת ההשכלה, וספרות התחייה מתארת לא מעט דמויות התועות ומחפשות את אלוהיהן מבלי למוצאו. אך דומה שהלל צייטלין הוא ההוגה היהודי שהעמיד את מצב האמונה של "בקשת האלוהים" במרכז יצירתו וניסח אותה באופן החד ביותר. "בקשת האלוהים" מבריחה את יצירתו של צייטלין בכל הטלטלות הביוגרפיות ושינויי ההשקפות שעברו עליו.
הלל צייטלין
מסה קצרה בשם "הצימאון" שפרסם צייטלין בשנת תר"ע (1910) מתארת בחדות ובדיוק את עולמו הפנימי של מבקש האלוהים באמצעות מטאפורת הצמא.
"הנה צמאה נפשי לאלהים. הולך אני לבקשהו. ואולם גם טרם אמצאהו – אדעהו.
יודע אני את החסר לי, יודע אני אל מה נפשי הומיה…
עוד טרם אטעם מן המים אשר לפני, עוד טרם אדע את טיבם, ואולם ידוע אדע, כי צמא אני להם […]
ואם גם אדמה כי דבר המים הגה ריק הוא, כי חזון המים חזון שווא הוא, גם אז לא יחדל צמאוני […]
אם גם אשמע ללהג בני-חלוף האומרים 'אין אלהים' – צמאוני לאלהים לא יחדל.
אם אין אלהים מחוצה לי, הנה ישנו – בצמאוני.
(מתוך: צייטלין, כתבים נבחרים ב', עמ' 168)
האמונה באל נתפסת כאן כמצב נתון מראש. מוקד תודעת "מבקש האלוהים" אינו מצוי אפוא בשאלה האם יש אלוהים או לא, אלא בתודעת החסר של המאמין עצמו: כשם שהצמא למים חש בחסרון המים כך הצמא לאלוהים חש בחסרון אלוהיו, גם אם טרם פגש אותו. הדרמה המרכזית של האמונה היא בחוסר הסיפוק; חוסר זה דורש שימלאוהו ומניע את המאמין למשימת חייו – בקשת אלוהים.
תחושות החיפוש והצמאון של צייטלין ממשיכות ומלווות אותו ביצירתו, והן מופיעות שוב ושוב בכתביו – אפילו כשהוא דן באופניה ומשמעותה של ההתגלות. במסה הנקראת "בחביון הנשמה", שנכתבה שלוש שנים לאחר "הצמאון", מופיע פרק הנקרא "ההתגלות". בפרק זה טוען צייטלין שהתתגלות הינה אופציה חיה עבור כל אדם, תוך שהוא מתאר ומנתח צורות שונות שלה. לכאורה, האפשרות של התגלות האל עשוייה להוות מענה לצמאון ולכיסופים הבלתי ממומשים. אך עיון במסה מגלה שאפילו את התגלות האל מתאר צייטלין מתוך תודעתו כ"מבקש אלוהים".
הדבר בולט במיוחד כאשר צייטלין מונה את עשרת האופנים שבהם חווה האדם את הנוכחות האלוהית. מתוך עשרת הדרכים השונות (בהן למשל גילוי האל בטבע, באירועים הסטוריים, בחלומות, במצפון, ועוד) מקדיש צייטלין את הדיון הרחב ביותר דווקא לדרך השישית שהיא "כליון הנפש וגעגועי עולם". בנתיב זה נחווית ההתגלות האלוהית דווקא בהעדרו של האל; הכיסופים הבלתי ממומשים אליו הם כשלעצמם אחד מביטוייה העזים של החוויה הדתית. גם כאן חוזרת מטאפורת הצימאון:
מאין הגעגועים הקורעים את הלב, ההמיה אשר לא תיתן דומי לאדם ביום ובלילה? מאין הצמאון אשר ירגיש כל איש בעל נפש… צמאון אשר כל האורות שבעולם… לא ירווהו אף במעט מן המעט?
(מתוך: על גבול שני העולמות, עמ' 41).
כיליון הנפש והגעגועים אינם רק אמצעים מתודיים ללימוד האמונה, שיפַּתרו בהמשך מסעו של המאמין על-ידי התגלות האל; בקשת האלוהים לא תתמלא לעולם, שכן היא ביטוי לקרע בנפשו של האדם.
כאמור, התפתחותו של צייטלין תוארה לרוב בקו לינארי ברור שכלל את שלבי ההתפקרות, החיפוש וה"חזרה בתשובה". לפי תיאור זה, שטופח בעיקר על-ידי בנו של צייטלין, המשורר אהרון צייטלין, ועל ידי תלמידו הרב פרופ' שמחה בונם אורבך, נעלמו ספקותיו האמוניים של צייטלין והוא חווה המרת לב שאפשרה לו לחזור לאמונה תמימה. דומה שמוקירי זכרו וממשיכי דרכו של צייטלין הסתייגו מהשקפות מסוימות שנתפסו בעיניהם כספקניות יתר על המידה; אהבה זו קלקלה את השורה והובילה לעריכה ותיקונים בכתביו מתוך מגמה להשמיט את סימני השאלה האמוניים שהעלה. אך עיון בכתביו (בפרסומם המקורי) מעלה כי כל תחנות חייו היו פרקים במסעו הבלתי פתיר של "מבקש האלוהים".
כך למשל, גם בחיבור "ספרן של יחידים", שנכתב לכאורה בתקופת ה"תשובה" של צייטלין, מאופיינת דתיותו בתודעת התעייה ובקשת האלוהים. החיבור נפתח בקריאת חיפוש: "אלהי, אלהי, אלהי מעוזי, אלהי אהובי, אנה אפנה? אנה אלכה? […] אַיךֶּ, אורח המוציא מן הגלות? אַיךֶּ, אורח המוביל לעיר הקודש"? (ספרן של יחידים, עמ' 5). אכן, גם בכתיבתו המאוחרת לא התפתה צייטלין להציע פתרון גמור ורצוי לחידת החיים. לציוווי האל לאברהם "לך לך" העניק פירוש אקטואלי, כצו הנוגע לכל אדם ומורה לו להתנתק מקיבעונותיו, אך זאת מבלי לסמן את היעד: "אין האלהים אומר לאדם: שם ושם היא הארץ הדרושה לך" (ספרן של יחידים, עמ' 28). בעזרת ציטוט של הרבי מגור, בעל ה"שפת אמת" הוא מתאר את תהליך החיפוש אחר הארץ המובטחת במילים הקולעות למצב האמונה שליווה אותו כל חייו – הצמאון והחיפוש של "מבקש האלוהים":
"על ידי בטול בא האדם להשגה, ועל ידי ההשגה לבטול עוד יותר, וכה הולך הדבר וחוזר ונשנה עד לאין סוף, כי כן רצונו יתברך, שבעולם הזה יהיה רק יגיעה ולא מנוחה".
