הנרייטה סאלד נולדה ביום הכי קצר בשנה, 21 בדצמבר 1860, יום בו שעות החשכה מרובות משעות האור, אך כל חייה פעלה להגביר את האור, להביא רווחה וסעד לאנשים רבים בסביבתה.
בשנים 1881 – 1882 הגיעו המוני פליטים יהודים שנרדפו מהאימפריה הרוסית הגדולה אל חופי אמריקה. הם הביאו עמם סיפורי פרעות קשים וחוויות רדיפה שחוו. הנרייטה, שהייתה כבת 20, נהגה ללכת לנמל יחד עם אביה על מנת לפגוש את המהגרים החדשים. אביה, הרב בנימין סאלד, הזמינם לביתו לקבל את פניהם ולעזור להם להסתגל לחייהם החדשים. זה היה המפגש הראשון של הנרייטה הצעירה עם שאלות כבדות משקל הנוגעות לעתיד העם היהודי. בהמשך היא מעידה:
נעשיתי לציונית מרגע שחשתי כי הציונות מספקת לעמי הפצוע, קרוע וזב דם, זה עמי השנוא על הכל, אידאל שבכוחו לחבוק את הכל.
הנרייטה, שלימדה כבר מגיל 16 בבתי ספר שונים מתמטיקה ושפות, הקימה בביתה בית ספר למהגרים שנקרא: "אגודת משכילים יהודים". בית הספר הזה סייע למהגרים להתערות בחברה היהודית האמריקאית ובו הם למדו גם אנגלית. היכרותה עם בעיות המהגרים היהודים גרם לה לחשוב על פתרון כולל ליישובם ובשל כך העמיקה בעשייתה הציונית.
ב-1909 ביקרה לראשונה בארץ ישראל יחד עם אמה. אלה היו ימי העלייה השנייה, הישוב היהודי בארץ סבל מעוני, דלות וחולי רב. יחד עם זאת הנרייטה התרשמה מאד ממפעל החלוצים, מהמושבות הראשונות ומנופי הארץ. היא כותבת:
היו שהזהירו אותי שלא לקיים את המסע לארץ ישראל. היו שאמרו: 'את תתאכזבי,' היו שאמרו: 'כשתגיעי לציון, תחדלי להיות ציונית.' ובאמת הרבה ראיתי שם, בעיקר ביפו ובירושלים, שעשוי לעורר תגובה של דחייה, אפילו בכי. אבל זכיתי לראות גם את מפעלם של המתיישבים החדשים, החלוצים במושבות, בגליל ובשרון. נסענו בעגלה בדרכי הארץ. ראינו את הנופים מקרוב והתחככנו באנשים. ואני אומרת לכם, שהאנשים האלה מילאו אותי אנרגיה. לא, לא חזרתי פחות ציונית ממה שיצאתי, להפך. נכון, היום אני יודעת שהציונות היא מטרה הרבה יותר קשה להגשמה ממה ששיערתי לפני המסע הזה. אבל היום אני משוכנעת יותר מתמיד: או ציונות או לא כלום; או ציונות או כליה על העם היהודי.
הנרייטה גייסה נשים ציוניות בארה"ב לפעול למען הבריאות של הישוב היהודי בארץ ישראל, ובפורים 1912 התכנסה האספה הראשונה של הארגון החדש שייסדה – "הדסה, הסתדרות הנשים הציוניות בארה"ב". (הארגון נקרא על שמה של אסתר המלכה שנודעה גם בשם הדסה) ארגון הדסה שלח ב-1913 שתי אחיות לארץ והן הקימו את תחנת הבריאות הראשונה הציבורית בירושלים.
האחיות שעלו במסגרת 'הדסה' הניחו יסודות ראשונים של שירות בריאות בארץ: סייעו לאימהות צעירות ויולדות, לימדו את כללי ההיגיינה בבתי ספר ועוד. בשנת 1920, בהיותה בת שישים, הנרייטה עולה לארץ ומצליחה לבסס תשתית מסודרת למערכת בריאות ראשונה בארץ. ארגון 'הדסה' מקים בית חולים על הר הצופים, מייסד בתי ספר לאחיות הלומדות את מקצוע הסיעוד ומקים תחנות לטיפול באם ובילד.
בעקבות האנטישמיות הגואה בגרמניה בשנות ה-30 של המאה העשרים, והסכנה הממשית לחייהם של בני נוער רבים, לקחה על עצמה הנרייטה סאלד תפקיד נוסף רב חשיבות. היא ניהלה את "עליית הנוער" גוף שסייע להעלות ולקלוט אלפי בני נוער מארצות אירופה אל ארץ ישראל. היא דאגה לקבל בנמל את אוניות העולים וליצור קשר ראשוני עם בני הנוער שנאלצו להימלט מארצותיהם. ללשכתה נשלחו אלפי מכתבים של בני נוער ששיתפו אותה בקשייהם ובמצוקתם, היא הקפידה לענות לפונים ולאחד מהם כתבה:
לעולם תהיה עצמך. מובטחני שתרופה זאת תשפיע עליך לטובה. אין אני יכולה להניח, שהחברה לא תעמוד לימינך, אבל אפילו אם לא, מובטחני שאם תחיה במשך שבועות אחדים כדרך שיעצתי לך, היחס שבינך ובין החברה יהיה כשורה. אני מבקשת ממך, נסה ללכת בדרך זו: הווה חי את חייך מיום ליום והווה רואה מה יביא לך כל יום. הייתי רוצה לקבל ממך שורות אחדות ולשמוע ממך שאתה סבור, לפחות, שכדאי לנסות את הרצפט (מרשם) שלי. בברכות לבביות הנרייטה סאלד
כל ילד וילד היה חשוב בעיניה והיא דאגה להתאים את החינוך שקיבל בבית הוריו אל החינוך שיקבל בארץ, לכן שאלה כל ילד אם קיבל חינוך דתי או חילוני והתאימה לו מסגרת לימודים. "עליית הנוער" הצליחה להציל אלפי נערים ונערות ולמצוא להם מקלט בארץ.
הנרייטה סאלד חלתה ונפטרה בבית חולים הדסה בירושלים בשנת 1945, בצוואתה ביקשה לתרום את כספה לקרן מחקר עבור ילדים.
בישראל מצוין "יום האם" ביום ל' בשבט – תאריך פטירתה של הנרייטה סאלד, כאות הוקרה על היותה "אם" לבני נוער יהודים בהם טיפלה. בשנות ה-90 הוחלט לקרוא ל"יום האם", "יום המשפחה".
להנרייטה סאלד לא היו ילדים משלה ואף לא נישאה לאיש מעולם, אך כל חייה הוקדשו לסייע ולהצמיח בני נוער ואנשים. היו לה קשרים אמיצים עם בני נוער רבים וגם את הקדיש מעל קברה קרא אחד הנערים לו סייעה.
אם יש זמן, או אם רוצים להעמיק על דמותה של הנרייטה סאלד, ניתן להציג גם את הפרק "חדשות העבר" המוקדש לה.
