את ארבע הקושיות שבהגדה כבר שאלנו השנה. בתום חג הפסח הזה, אני מבקש להציג שלוש קושיות חדשות שלא מצאתי להן הסבר מספק באף אחד מהמקורות היהודיים המוכרים, אלא דווקא בתרבות מצרים העתיקה. עניינן של שאלות אלה הוא הבחירה המתמיהה של הסופר המקראי בביטויים לא מובנים לציון דברים פשוטים ומוכרים הנוגעים לסיבת ירידת בני ישראל למצרים, סיבת סירובו של פרעה לתת לבני ישראל לצאת את ארצו, וגבורת ה', שהוציא את עמו מעבדות לחירות.
מה יש בפעולת השבירה שמקנה לה את המשמעות של "אספקת אוכל", כפי שנאמר: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו… הִנֵּה שָׁמַעְתִּי, כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם; רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת" (בראשית מ"ב, ב)?
במצרים העתיקה שימשו גרעיני החיטה לא רק כמזון אלא גם כ"מטבע עובר לסוחר", כלומר, הממגורות היו גם מעין בנק-מרכזי. כיוון שכך, דאגו הפרעונים לבנות לעצמם מתחמי ענק מוקפים חומה שלצידם חונה צבא ובתוכם מכלולי ממגורות, סנות (Snwt) במצרית רעמססית. אלה הן עָרֵי מִסְכְּנוֹת (ולא הפירמידות) שכמותן בנו בני ישראל.
"מסכנות" הוא שם שגור במקרא לסוג מסוים של ערים מבוצרות ומקובלת הסברה שיש קשר בין מסכנות לבין המלה האכדית mashkanati בהוראת גרנות, אסמים, שחדרה לעברית. האסם היה מבנה עגול ומחודד בגובה של כחמישה מטרים ובקוטר של כשניים-שלושה מטרים, עשוי לבני בוץ ומטויח בסיד, כך שצבעו הלבן דחה את מרבית הקרינה וצינן מעט את חללו. לאסם היו שני פתחים: חלון בראשו ודלת בתחתיתו. האיש נושא שק הגרעינים על כתפו היה מטפס אל החלון שלמעלה על גרם מדרגות שנבנה על קיר האסם, או על סולם שהוצב עליו, ושופך דרכו את תכולת השק. לאחר שהתמלא האסם היו תריסי החלון מוגפים כך שעדיין התאפשר אוורור כלשהו, והדלת למטה נאטמה בבוץ, למניעת חדירת מזיקים. בבוא השעה היה צורך לפתוח את הדלת ולהוציא את הגרעינים לחלוקה. לשם כך היה צריך לשבור את שכבת הבוץ שאטמה אותה. מכאן הקשר הישיר בין "שבירת שבר" לחלוקת מזון.
משמעות הביטוי "לב כבד" כ"רוע" ברורה ממופעיו בפסוקים כמו "וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-הָעָם" (שמות ט,ז). המצרים האמינו כי אחרי מותו של האדם, קודם שיגיע לארץ חיי הנצח, עליו לעבור מסע מאתגר במדורים השונים של "דואט", היא ממלכת המתים וארצם של אלים ושדים, שדות חיטה ונהרות-אש.
אחר-כך עליו להתוודות בפני האלים על מעשיו בעולם-החיים, פעם בחיויי שלילה, כגון: מעולם לא דיברתי סרה באלים; לא הכיתי איש מבני ביתי; לא עשקתי איש מימי וכיוצ"ב, ופעם בביטויים חיוביים כגון: אני מהלל ומשבח את האלים; אני משמח את הבריות; אני נדיב ועוד. בסיומו של המסע יתייצב האיש למשפט ב"היכל שתי האמיתות" בפני אל התחייה אוזיריס (בתמונה כאן, יושב מימין) כדי להגן על שמו ומעשיו הטובים על פני האדמה ולהוכיח את טוהר ליבו.
אל מבחנו הסופי צועד הנפטר כשהוא אוחז בידו של אנוביס, אל המתים בעל ראש התן. אנוביס עורך את מבחן יושרו של הנפטר באמצעות מאזניים שעל צדם האחד מונח ליבו של הנפטר ועל האחר מונחת נוצת יען, סמלה של מעאת – אלת הצדק, האמת והאיזון. לידם ניצב תחות, אל החוכמה והעצה, בעל גוף אדם וראש ציפור המגלן, שירשום על המגילה שבידו את תוצאות השקילה. אם פיו וליבו של הנפטר שווים, לא יכבד לבו יותר ממשקל הנוצה, והוא יזכה להכנס לגן הקסום (Elisyan Filds) שמושקה על ידי הנהר הגדול "יארו", הוא היאור הזורם מתחת לפני האדמה. אך אם ליבו כבד מהנוצה, סימן ששיקר וזו עדות להיותו איש רע. גופו יינתן למאכל למפלצת "אממית", שראשה ראש תנין, חלק גופה הקדמי של אריה והאחורי של היפופוטם. מכאן שמתיאורו של פרעה כבעל לב כבד ניתן להסיק כי היה מלך רשע. פירוש זה מיוצג גם בפפירוס אני (Ani), בערך 1450 לפניה"ס.
התמונה למטה מופיעה במקור על קירות מקדש שהקים פרעה רעמסס השני באבו סימבל, בדרום מצרים סמוך לגבול סודאן. פרעה ניצב בתנוחת ניצחון על אויביו הכורעים על ברכיהם, מתחננים לפניו על חייהם. פרעה נראה כשידו האחת אוחזת בחוזקה בציציות ראשיהם של השבויים וידו האחרת אוחזת באלה המורמת, נטויה ומוכנה להכותם.
זאת איקונת הניצחון של פרעוני מצרים על אויביהם מאז סוף האלף הרביעי לפני הספירה, אשר אותה ניתן לראות חרוטה על שערי עשרות מקדשים וארמונות בכל רחבי מצרים. נדמה, אם כן, שגבורת אלוהי ישראל המוציא את עמו ממצרים מתארת באופן מילולי דווקא את תנוחת הניצחון של פרעה על אויביו.
עד כאן תרומת תרבות מצרים להבנת הכתוב בתנ"ך אבל יש גם דוגמאות להשפעת השפות השמיות על המצרית העתיקה. כך למשל, "מרכבותו'"(Merkabutu) היא מרכבת סוסי המלחמה ו"נערונא" (הנערים) היה שמה של יחידת החוד בצבא.
לשפה המצרית הדמוטית חדרה המילה השמית "שרם" או "שלם" (ר 'ול' הן אותיות מתחלפות והירוגליף האריה משמש את שתיהן) לתיאור מנוחה. במקור הוראתה היתה חרב הנתונה בתוך הנדן ולכן סר אלן גרדינר, מגדולי האגיפטולוגים, הציע כי יש לקרוא מצב זה כ"שלום", זמן השקט והשלווה וניגודו הוא ה"שלוף", אות הקריאה לקרב וחורבן. הושטת היד לשלום היתה לכן לסמל ולעדות כי לא תישלף עוד החרב וכי לא ילמדו עוד מלחמה, ונאמר – אמן.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
