״יחי אדוננו, מורנו ורבנו, מלך המשיח לעולם ועד״ – מי מאיתנו לא שמע הכרזה זו. חלקנו אולי נענענו בראשנו, מי בהסכמה, מי באדישות ומי בתימהון על המהינים להכריז על אדמו״ר מת כמשיח. אבל רובנו לא טרחנו לשאול עצמנו למה בעצם הכוונה. מה הופך מישהו למשיח? מי מושח אותו ובמה? ומה הוא אמור לעשות לאחר משיחתו? ובנימה היסטורית יותר: כיצד נולד הרעיון שמלך מסוים אינו מלך סתם אלא מלך משיח? וכיצד הוא החזיק מעמד לאחר שבטלה המלוכה והוחלפה בצורות שלטון אחרות? במילים אחרות: כיצד, מתי, על מה ולמה נולדה המשיחיות. אלה השאלות שחוקר המקרא ישראל קנוהל מברר בספר זה, והוא עושה זאת, כדרכו, ברוחב, בידענות ובתנופה גדולה.
נתחיל סיפורנו מן הסוף, כמעט: כמה ימים לפני הפסח מגיע ישו לירושלים כשהוא רכוב על חמור. בכך הוא ביקש לממש את נבואת זכריה על המלך העתידי שיבוא כשהוא ״עני ורוכב על חמור״. כשהוא נכנס לעיר צועק העם לעברו ״תבורך מלכות דוד אבינו הבאה עלינו. הושע נא…״ (מרקוס יא, י). בסצנה קטנה זו, אומר לנו קנוהל, חבויות שתי תפיסות שונות, ולמעשה הפוכות, של משיחיות: בני העם מצפים למשיח לוחם, שיגאל את העם, ולכן צועקים לו ״הושע נא״; ואילו ישו תופס עצמו כמשיח סובל, המכפר בצערו על חטאי העם, ולכן מחקה דווקא את הנבואות על המשיח העני, החלש, הרוכב על חמור ולא על הסוס כלוחם. טענתו של קנוהל היא כי לשתי התמונות בסיס איתן בנבואות הקדומות, וכי בחיי ישו, ובייחוד במשפטו ובמותו, מתממש פולמוס בין גישות שונות שרווחו בקבוצות שונות, שלכל אחת מהן שורשים עתיקים ברבדים השונים של המקרא.
הספר פורס מניפה מסחררת ברוחבה של תולדות המשיחיות הישראלית, מראשיתה במאה השמינית לפני הספירה ועד הולדת הנצרות (עם שתי הבלחות לתקופות מאוחרות יותר). הוא עובר מן הספרים השונים של המקרא, מוקדמים ומאוחרים, לספרות בית שני, קומראן, ולבסוף להולדת הנצרות. אולם לא רק סקירה יש כאן, אלא שרטוט של מהלך ברור: פולמוסי המשיחיות ועמם התסיסה המשיחית שאפיינה את ימי הבית הראשון שככו בראשית ימי הבית השני, בתקופה הפרסית, ונכנסו לתנומה עמוקה למשך יותר מארבע מאות שנה. הם הומרו באתוס כוהני – מדינת מקדש שבראשה המנהיג הפולחני – עד שהתעוררו מחדש במאה הראשונה לפני הספירה. אז, לפתע פתאום, קבוצות שונות החלו להתעורר. המשיחיות הציתה את דמיונן של קבוצות רבות: פרושים, איסיים (כת קומראן) ואחר כך גם חסידי ישו. למעשה רק הצדוקים התנגדו לכך. קנוהל מבקש להסביר את גלגולי המשיחיות, כיצד נולדה, מדוע שככה, ומה גרם לעלייתה מחדש בשלהי ימי הבית השני.
ראשית דבר, מציע קנוהל בפנינו את התאריך המדויק של לידת המשיחיות. שנת 733 לפה״ס, אז פונה אחז מלך יהודה לתגלת פלאסר, מלכה של אשור, האימפריה העולה, ומבקש שיציל אותו מכף מלכי ישראל וארם העולים עליו. תגלת פלאסר אכן יבוא, ואחז, הפונה אליו בלשון ״עבדך ובנך אני״ (מל״ב טז, ז), יביא חורבן על ישראל ויהפוך את יהודה עצמה לווסאלית של אשור. ישעיהו בן אמוץ מתנגד לברית זו, ומציע במקומה ביטחון בא־ל שיכניע את חיילי אשור. בסוף נבואת נחמה זו הוא מוסיף ״כי ילד יולד לנו, בן ניתן לנו, ותהי המשרה על שכמו, ויקרא שמו פלא יועץ, אל גיבור, אבי עד, שר שלום. למרבה המשרה ולשלום אין קץ, על כסא דוד ועל ממלכתו… מעתה ועד עולם״ (ישעיהו ט, ה־ו). מיהו הבן הפלאי? קנוהל דוחה את ההסבר שהכוונה כאן לחזקיהו בן אחז, וסבור כי זו נבואה על גאולה עתידית: ״המלכות העכשווית כושלת ועלינו לצפות להופעתה של דמות אחרת, עתידית ומופלאה״. זהו, לדידו, רגע הולדת המשיחיות, מתוך אכזבה עמוקה מן הפוליטיקה הממשית, המחפשת לשווא בריתות עם האימפריות הסובבות. שימו לב לרצף הקונספטואלי שמונח כאן בין מלכות "רגילה" ומלכות פנטסטית, שרק מתוכו יכול הנביא להציע שאם המלך הממשי מכזיב הרי שהפתרון יימצא במלך פלאי, ניסי.
אלא שאכזבה כזו עשויה להוליד גם תגובות אחרות. כך הנביא הושע, בן זמנו של ישעיהו, מגיע מתוך האירועים לשלילה קיצונית של מוסד המלוכה בכלל, בהווה ואף בעתיד. אפילו הא־ל, אליבא דהושע, אינו מלך אלא בן זוג ותקוותו אינה שהא־ל ימלוך לעולם, אלא ״וארסתיך לי לעולם״. קנוהל רואה בכך ביטוי למצב הפוליטי השונה מאוד ביהודה, מקום נבואת ישעיהו, ובישראל, מקומו של הושע. בעוד שביהודה מתקיימת שושלת מלוכנית יציבה החוזרת לדוד, בצפון מתחלפים מלכים בקצב גובר, אין שושלת, ועל כן גם אין למלוכה הילה דתית.
שתי מגמות אלו יוסיפו ויופיעו ברבדים שונים של המקרא. בעוד שהתורה מציגה את אותה מגמה אנטי מלוכנית כהושע, ספרות הנבואה ופרקי תהילים שונים מפתחים את התקוות המשיחיות של ישעיהו בן אמוץ. ספר דברים מהווה מודל ביניים, מלך חלש וחסר שיניים שאי אפשר בשום פנים לתלות בו תקוות משיחיות. הניתוח של קנוהל מתקדם על כן בשני צירים: פולמוסים סינכרוניים והתפתחויות דיאכרוניות. הביטויים השונים של משיחיות הם אליבא דקנוהל שילוב של גלגולי המסורות הקדומות ושל תנאים פוליטיים שהזמן גרמם. כך התעוררויות משיחיות יונקות מן הנבואה הקלאסית, אך תמיד נובעות גם מאירועים ספציפיים כגון הכיבושים האשוריים והבבליים, עליית כורש או גזרות אנטיוכוס. כפילות זו ממשיכה בספר גם בשחזור המשיחיות של הרמב״ם ואף בחב״ד. תוך כדי מהלכים אלו אנו נחשפים לעשרות קריאות מאלפות של טקסטים מקראיים ואחרים.
ביטחונו של קנוהל ביכולתו לספר סיפור ולקשור בין אירועים, קבוצות ואמונות מרשים, ומוביל אותו לספר סיפור שוטף וכתוב בתנופה וביד חזקה. אך הביטחון עשוי לעיתים לעורר אי נחת אצל קוראים ספקניים יותר. האם ניתן באמת לדעת כי הפרושים לא השתתפו במשפטו של ישו כיוון שהוא נערך בלילה (עמש ?(163 האם אפשר לומר בוודאות מה הייתה עמדתם אילו השתתפו במשפט רק על פי החיבור "מזמורי שלמה", שחובר בירושלים באמצע המאה הראשונה לפה״ס? אכן, אין ספק באשר למשיחיות הלוחמנית המצויה בתוך מזמורים אלו (״הביטה הש והקם להם מלכם בן דוד… ואזרהו חיל למחוץ רוזני עוול״). אך האמנם אנו יודעים בוודאות שזו עמדה פרושית? זיהוי זה היה מקובל במחקר הקלאסי, אך כיום יש המזהים את המחבר (או המחברים) כחסיד, כאיסיי, או פשוט קובעים (כדרך שעושה למשל רוברט רייט, מהדיר הטקסט היווני) שאין לדעת לאיזו קבוצה השתייך.
ברמה בסיסית יותר מעורר הספר שאלות עקרוניות על דרכן הנפתלת של תופעות דתיות. קנוהל מתאר את היעלמות המשיחיות למשך מאות שנים ואת שיבתה הפתאומית לתחייה. אך מה עומד מאחורי תהליך כזה? היכן התקיימה המשיחיות בעת חביונה? ומה אופי תחייתה: שיבה ספרותית למקורות או מסורת שהוסיפה להתקיים בערוצים סמויים ואז פרצה שוב החוצה? כך כותב קנוהל: ״המשיחיות הדווידית התעוררה לפתע מתרדמתה השלווה כי מישהו ביקש לפגוע בה, השליט החשמונאי שקיבל על עצמו את תואר המלכות הוא שגרם לתגובת הנגד בקרב פורשי כת קומראן״ (עמש .(122 אבל מדוע התקוממו סופרי קומראן מלקיחת המלכות על ידי כוהני החשמונאים, אילו המשיחיות המקראית לא הייתה כבר חיה בלבם? מי נשא את הזיכרון במאות שנות התרדמה?
והאמנם תרדמה? בסוף ספר בן סירא מצוטטת תהילה ארוכה, הדומה בסגנונה למזמור תהילים קלו (היא אמנם לא יצאה כנראה מעטו של שמעון בן סירא עצמו, אך קדמותה מוכחת מכך שהיא מתייחסת, ובאופן לא פולמוסי, לבני צדוק ככוהנים משרתים. כלומר על כורחנו הטקסט נוצר לפני השתלטות החשמונאים על הכהונה). והנה שם נמצא: ״הודו לגואל ישראל כי לעולם חסדו. הודו למקבץ נדחי ישראל כי לעולם חסדו. הודו לבונה עירו ומקדשו כי לעולם חסדו. הודו למצמיח קרן לבית דוד כי לעולם חסדו״. חוקרים שונים שיערו כי זו תפילה קדומה שנהגה בפועל בימי הבית השני (שימו לב לדמיונה לברכות תפילת שמונה עשרה), וכנראה גם אינה יחידאית (בקומראן למשל נמצאו תפילות דומות). האם לא נלמד מכאן כי התקיימו תפיסות כאלה וכי היה להן גם ביטוי ליטורגי עממי? האם ליטורגיות אלה עשויות להיות המקור לציפייה ששבה ונעורה כאשר הזמן גרם?
קנוהל לא עוסק בהווה כמעט, אך מדגיש שתי השתמעויות פוליטיות של מחקרו: הראשונה נוגעת לנצרות. משפט ישו, ועמו השבר בין היהודים למאמיני ישו, נולדו לדידו כמעט בטעות. אילו הכהן הגדול היה פרושי ולא צדוקי, ישו לא היה נשפט ונידון. שכן בין הפרושים, אבותיהם של החכמים, לבין מאמיני ישו, לא הייתה מחלוקת ביחס למשיחיות הפרסונלית אלא רק ביחס לזהות המשיח, וזה לא היה דבר יוצא דופן (חִשבו על הפולמוס בין רש עקיבא לחבריו האם בר כוכבא הוא משיח). האספקט השני נוגע לחסידות חב״ד שבה פתחנו. המשיחיות העכשווית אינה פריצה מודרניסטית משונה, אלא המשך של מסורות עתיקות ששבות וצצות מדי פעם בפעם, בהתאם לאירועי הזמן (את המשיחיות החב״דית רואה קנוהל כתגובה לשואה). חבל שהספר לא עוסק כלל במשיחיות לאומית, לא פרסונלית, שהשלכותיה על עולמנו רבות ועמוקות. אך גם כך זהו ספר מלומד, מסעיר ומעורר מחשבה; קריאת חובה לשוחרי המקרא ועולמו ולכל מי שמעוניינים במחשבה ובפוליטיקה היהודית וגלגוליה.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
