בתרבות היהודית נהוגה שתיית יין בשבתות וחגים כביטוי של שמחה. בחג הפורים הפכה השתייה להיות מצווה מיוחדת, וחכמים אף אמרו ש"חייב אדם להשתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (תלמוד בבלי מסכת מגילה, ז עמ' ב).
אך כיצד נדע מהם הגבולות הנכונים לשתייה לשם שמחה? מתי ידע אדם שכבר עבר את הגבול? ואיך ידע שעבר את הגבול, אם הוא כבר שרוי במצב של שכרות? בשיעור להלן נעסוק בנושא זה מתוך מקורות היהדות.
אך תחילה ניגש לתרגיל פורימי פותח.
מתחלקים לשלשות, כל שלשה מקבלת כוסית אחת מזוגה ב(קצת) יין. לכל קבוצה שלושה פתקי תפקידים הנבחרים באקראי:
השותה, המלאך, השטן.
(למהדרין מומלץ להביא מראש תחפושות לתפקידי המלאך והשטן ועפרון איפור שחור לשתיין.)
משימה: להמחיז קטע של שלוש דקות, שבו השתיין רוצה לשתות, וברקע המלאך והשטן משיאים לו עצות: המלאך מדבר נגד שתיית היין, והשטן מעודדו בדבריו לשתות עוד ועוד.
לאחר שהקבוצות מציגות, מסכמים את התרגיל:
1. מה קורה כשמשתכרים (ע"פ חז"ל)?
נלמד שלושה מקורות חז"ליים, המתארים מצבי שכרות קיצוניים. תחילה נקרא מדרש חז"לי המתאר תהליך של ניוול תוך כדי העמקת השכרות:
כשאדם שותה כוס אחת – הרי הוא כרחלה (=כבשה): ענו ושפל רוח.
כשהוא שותה שתי כוסות – מיד נעשה גיבור כארי ומתחיל לדבר גדולות ואומר: "מי כמוני?"
כיון ששתה שלש או ארבע כוסות – מיד הוא נעשה כקוף: עומד ומרקד ומשחק ומנבל פיו לפני הכל ואינו יודע מה יעשה.
נשתכר – נעשה כחזיר: מתלכלך בטיט ומוטל באשפה.
2. בעיית ההתמכרות (ע"פ חז"ל)
כעת נקרא סיפור מעולם המדרש החז"לי, המתאר מערכת יחסים בין בן חסיד לאביו השתיין:
השיכור, בעוד שהיין בו, הוא יושב בשמחה כמו בגן עדן, כמו גם אותו התלמיד שהיה חסיד והיה לו אבא ששתה הרבה יין, ובכל עת שהיה נופל בשוק, באו אנשים והיו מכים אותו באבנים ובצרורין (=חצץ) וצווחים וקוראים אחריו: "ראו שיכור!"
וכשראה זאת בנו החסיד, היה נכלם ושואל את נפשו למות. ובכל יום אומר לו: "אבא, אני אשגר ויביאו לך לביתך מכל היין שמוכרים במדינה, ולא תלך לשתות בבית היין, שאתה עושה (בו) חרפה ממני וממך." והיה אומר לו כך פעם אחת ושתים בכל יום, עד שאמר אביו שיעשה כמו שהוא אומר, שלא ילך לשתות בבית היין.
וכן עשה החסיד, שהיה עושה לו בכל יום ובכל לילה מאכל ומשתה, ומיישנו במיטתו, ואחר הולך לו. פעם אחת ירד מטר, ויצא החסיד לשוק, והיה הולך לבית הכנסת לתפילה, וראה שכור אחד שהוא שוכב בשוק ואמת המים יורד (=נשפכת) עליו והבחורים והנערים מכים אותו באבנים ובצרורין, ומשליכין חומר (=בוץ) בפניו ובתוך פיו.
כשראה זה החסיד אמר בלבו: "אלך לאבא ואביאנו לכאן ואראה לו זה השכור והחרפה שעושים ממנו הבחורים והנערים, אולי ימנע פיו מלשתות בבית היין ולהשתכר." וכן עשה, הביאו לשם והראהו לו. מה עשה אביו הזקן? הלך אצל השכור ושאל לו באיזה בית שתה אותו יין שהיה משתכר בו. אמר לו בנו החסיד: "אבא, בשביל זה קראתיך? אלא שתראה החרפה שעושים לזה, כי כן עושים לך בעת שאתה שותה, אולי שתמנע פיך מלשתות בבית היין."
אמר לו: "בני, בחיי אין לי תענוג וגן עדן אלא זה." כששמע החסיד הלך לו במפח נפש.
3. לעבור את הגבול (ע"פ חז"ל)
כעת נקרא סיפור אגדה חז"לי קצר ומוזר, מתוך מסכת מגילה המוקדשת לחג פורים, ובו שתייה לשכרות מביאה ישירות למעשה אלימות כלפי חבר:
אמר רבא: חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע (=עַד דְּלָא יָדַע) בין ארור המן לברוך מרדכי.
רבה ורבי זירא ערכו יחדיו סעודת פורים. השתכרו. קם רבה ושחט את רבי זירא.
למחרת ביקש עליו רחמים והחיה אותו.לשנה (אחר-כך) אמר לו: "רוצה אדוני ונעשה יחדיו סעודת פורים?"
אמר לו: "לא בכל שעה ושעה מתרחיש נס".
לפניכם ביצוע מוזיקלי משובח של הסיפור החז"לי מן התלמוד במסכת מגילה, המסופר במקור הארמי ומתורגם לעברית, בביצוע להקת "גימזו בלוז בנד":
4. החשש מ"קלות ראש" (ע"פ הרמב"ם)
הפילוסוף ומורה ההלכה ר' משה בן מימון (הרמב"ם – המאה ה 12) התייחס גם הוא לנושא השכרות בחג הפורים. הרמב"ם, בשונה מחז"ל, הסביר את המצווה לשתות בפורים "עד דלא ידע" כך: "ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו." (רמב"ם, משנה תורה, הלכות מגילה ב') אובדן שיקול הדעת בעקבות שתייה מרובה אמור להתרחש, ע"פ הרמב"ם, רק במצב השינה, ולא בערות.
במקום אחר התייחס הרמב"ם לבעיית השכרות בהקשרו של חג הסוכות והמצווה הקשורה בו לשמוח ("והיית אך שמח"):
כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל (=בחג הסוכות), לא ימַשך ביין ובשחוק וקלות ראש ו(לא) יאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה. (כיוון) שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמְחה, אלא הוללות וסכלות. ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה, שיש בה עבודת יוצר הכל. (…) ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות.
פורים שמח!
