חנוכה וחגי דצמבר במרחב הציבורי הישראלי

שיעור חינוך על נוכחותם של סמלים דתיים במרחב הציבורי | כתבה: יעל ליפשיץ

פתיחה

אורות רבים ממלאים את המרחבים הציבורים בישראל בימות החורף.
סמיכותם של חג החנוכה, חג המולד הנוצרי, השנה האזרחית החדשה ולעיתים גם אחד החגים המוסלמים (החלים במועדים משתנים), גורמים לריבוי אורות: חנוכיות, עצי חג מולד, סהר מאיר.

בחיפה, בה מתגוררים יהודים, נוצרים ומוסלמים, מתקיים כל שנה "החג של החגים" ובמהלך חודש דצמבר ישנם מיצגי אור מרהיבים, המדגישים את האוניברסליות שבחגי האור של הדתות המרכזיות (יהדות, איסלאם ונצרות).

עץ אשוח ויונת שלום – מיצג בחיפה. צילום: חן כהן, מתוך אתר פיקיויקי
עץ אשוח ויונת שלום – מיצג בחיפה. צילום: חן כהן, מתוך אתר פיקיויקי

כלפי החג של החגים בחיפה, כמו גם אירועים אחרים המבקשים להדגיש את השותפות והאחדות שבחגי האור המשותפים, מתקיימת ביקורת המבטאת חשש מהחלשת הזיקה אל המסורת היהודית ומטשטוש סמלים וטקסים שהינם יהודים במובהק. יש המגלים כעס כלפי הצבת עצי אשוח במקומות כמו קניונים,  אוניברסיטאות ורחובות ערים וחוששים לפגיעה במרקם הסמלים המסורתיים היהודים.

לעומתם, יש המקדמים בברכה את ייצוגם של סמלים אלה וטוענים כי המרחב הציבורי הינו משותף לכולנו ואמור לבטא גם את תרבותן של קבוצות המיעוט.

כיצד מדינה דמוקרטית אמורה להנכיח סמלי חג של דתות אחרות במרחב הציבורי? האם מדינת ישראל מחויבת או רשאית לתת מקום בפרהסיה שלה גם לתרבויות אחרות? האם ייצוג של סמלי דתות ומסורות אחרות במדינת ישראל מסכנת את הזהות היהודית או מעשירה אותה? כיצד צריך להיראות המרחב הציבורי שלנו ומהי מידת ההשפעה שלנו עליו?

למי שייך המרחב הציבורי?

מקרה מבחן – חנוכה וחג המולד

במליאה:
האזינו לויכוח בין הרב זאב רובינסון וקטיה קופצ'יק על ייצוג סמלי חג המולד במרחב הציבורי והתייחסו:

  • מהם הנימוקים העיקריים בהם משתמשים הדוברים כדי לחזק את טענותיהם?
  • בחרו בנימוק אחד שאתם מזדהים איתו או מתנגדים לו והסבירו את קביעתכם. תנו כותרת לנימוק שלכם.
  • ניתן לכתוב את כותרות הטיעונים על הלוח וליצור חלוקה של בעד ונגד או חלוקה של סוגים שונים של נימוקים (רגשים, חברתיים, תרבותיים, לאומיים וכיוב')
  • אתגר: נסו לבחור בנימוק שאתם מתנגדים לו, לאמץ אותו לעצמכם, לטעון אותו ולנסות לשכנע אחרים כאילו זה נימוק שלכם.

רבן גמליאל בבית המרחץ של אפרודיטי

בקבוצות:

הויכוחים הערים על אופיו של המרחב הציבורי לא החלו בתקופתנו. לאורך ההיסטוריה היהודית התקיים מתח מתמיד בין אימוץ מנהגים ונורמות תרבותיות של עמים זרים לבין שמירה על זהות יהודית ייחודית ונבדלת.

פסל של האלה אפרודיטה
פסל של האלה אפרודיטה

המשנה מספרת לנו סיפור מעניין על יחסו של רבן גמליאל (נשיא הסנהדרין, חי במאה הראשונה לספירה) כלפי פסלה של האלה אפרודיטי (אפרודיטה – אלת האהבה והיופי במיתולוגיה היוונית). רבן גמליאל הלך לרחוץ בבית המרחץ בעכו. על מנת להתרחץ ולשמור על היגיינת הגוף בתקופה הרומית בא"י אנשים נזקקו לבית מרחץ. אך בית המרחץ היווה גם מקום מפגש שוקק, מוקד של פעילויות ספורט, תרבות ואמנות.

בבית המרחץ המפואר שבעכו פונה אל רבן גמליאל אדם זר ומבקש לברר: "מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי?" הנוכרי יודע כי על פי דין התורה
ישראל אמורים להתרחק מכל עיר שיש בה עבודה זרה. העיר עכו מלאה, כמו ערים הלניסטיות אחרות, בפסלים וייצוגים של האלים ההלניסטים.
הנוכרי מנסה להבין כיצד אישיות כה מכובדת וחשובה כמו רבן גמליאל מרשה לעצמו לרחוץ בשלווה כשפסל האלה מול עיניו.

קראו את המשנה ואת תגובתו של רבן גמליאל.

שָׁאַל פֶּרוֹקְלוֹס בֶּן פִּלוֹסֹפוֹס אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּעַכּוֹ, שֶׁהָיָה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי.
אָמַר לוֹ, כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם". (דברים יג, יח)
מִפְּנֵי מָה אַתָּה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי?
אָמַר לוֹ: אֵין מְשִׁיבִין בַּמֶּרְחָץ;
וּכְשֶׁיָּצָא, אָמַר לוֹ: אֲנִי לֹא בָּאתִי בִּגְבוּלָהּ, הִיא בָּאת בִּגְבוּלִי.
אֵין אוֹמְרִים: נַעֲשֶׂה מֶרְחָץ לְאַפְרוֹדִיטִי נוֹי, אֶלָּא אוֹמְרִים: נַעֲשָׂה אַפְרוֹדִיטִי נוֹי לַמֶּרְחָץ.משנה, עבודה זרה, ג, ד

ביאור:

"מרחץ של אפרודיטי" – בית מרחץ ובו פסל של האלה היוונית אפרודיטה.

"ולא ידבק בך מאומה מן החרם" – כאשר מחריבים עיר שיש בה עבודה-זרה אסור לקחת מהשלל (החרם). הפירוש המקובל הוא שאסור ליהנות מכל עבודה-זרה.

"בגבולה" / "בגבולי" – לארץ שלה / לארץ שלי

  • מהי תגובתו של רבן גמליאל? נסחו אותה במילים שלכם.
  • מה מאפשר לרבן גמליאל להרגיש נוח במרחב הציבורי בו קיימים פסלים הלניסטים?
  • כיצד היה מגיב רבן גמליאל בוויכוח של ימינו בנוגע להצבת עץ חג המולד במרחבים ציבורים?

רבן גמליאל מגיב באופן בטוח ונינוח. "אני לא באתי בגבולה -היא באה בגבולי", מבחינתו הוא בן הבית. בית המרחץ והעיר הן שלו. מי שחשוב אינו הפסל, אלא האדם החש בביתו. אפרודיטי מתארחת בתחומו, הוא אינו מתארח בתחומה. כמי שחש כמצוי בביתו הוא אינו מאוים מאלת היופי והאהבה.

בנוסף טוען רבן גמליאל: "אין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי", כי לא עובדים את האלה באמצעות בית מרחץ, אך להציב את פסלה בבית המרחץ כמו פסל נוי, אפשר גם אפשר. ("נעשה אפרודיטי נוי למרחץ"). במילים אחרות: המנהיג היהודי החשוב רבן גמליאל עורך אבחנה בין פסל המשמש כקישוט, לבין פסל המשמש כמושא פולחני או כאל.

הפסלים המשמשים כנוי וקישוט אינם מפריעים לו ואינם מצליחים להסיח את דעתו.

לקריאה נוספת על הסיפור במשנה: סיגלית אור, רבן גמליאל פוגש את אפרודיטה

סיכום – משל העץ ואנחנו

קראו את התגובות האקטואליות הבאות ודונו:

  • מדוע לפי דעת כל אחד מהכותבים חשוב לאפשר או לא לאפשר להנכיח סמלים תרבותיים של דתות אחרות במקומות ציבורים?
  • בבית ספרכם/ן שוקלים האם להציב עץ אשוח לצד החנוכיה. כיצד לדעתכן/ם יש לנהוג? על מה אתם מבססים את טענתכם?

1. דב הלברטל

פשיטת הרגל המוסרית, ורגשי נחיתות מרהיבים של מנהלי האוניברסיטה, מביאים לכך שלמרות שבאוניברסיטה לומדים, באופן יחסי, קומץ מזערי של סטודנטים נוצרים, הם החליטו להכיל את חג המולד בגדול. הסובלנות מרקיעה שחקים.

המסר המעוות לכל סטודנט העובר שם, ואין מי שלא עובר שם, שאפשר להיות יהודי, אפשר להיות נוצרי, אפשר להיות שניהם, והכל בסדר. לכל סטודנט יהודי מוצבת הבחירה הליברלית – להיות יהודי או להיות נוצרי.

הרי הכול אותו דבר. כולנו בני אותו אב. זה המסר של האוניברסיטה, המדשדשת במי אפסיים.דב הלברטל, איך מציבים עץ אשוח עם חנוכיה, אתר אקטואליק


2. אריאל הורוביץ

באופן פרדוקסלי, ההתנגדות להצבת עץ אשוח בקמפוס מבטאת חוסר ביטחון בזהותה היהודית של המדינה. רק מי שחרד – חרדה לא מבוססת – מפני ערעור זהותה היהודית הדומיננטית כל כך של המדינה יתנגד כך לסמלים נוצריים. ביטחון בזהותה היהודית של המדינה מאפשר פתיחות כלפי סמלים אחרים, מתוך ידיעה כי המרחב הציבורי היהודי בישראל יכול לסבול אמונות אחרות, מבלי שצביונו ייפגע.

הצבת עץ אשוח באוניברסיטה ישראלית היא תזכורת יומיומית לסטודנטים, יהודים ולא-יהודים, כי המרחב הציבורי הישראלי – למרות הדומיננטיות היהודית שבו – איננו מרחב של יהודים בלבד. הוא מרחב שחיים בו בני דתות אחרות, נוצרים ומוסלמים. העץ הצבעוני הוא עדות לכך שבמדינה דמוקרטית רשאים בני אדם לממש את חירותם ואת זהותם הדתית; שבמדינה יהודית יש מקום לדתות אחרות, והבלעדיות הדתית איננה הולמת את האמונה היהודית. עץ האשוח הוא סמל לכך שהגבלת אמונות דתיות היא פרקטיקה מקובלת במשטרים לא-סובלניים, שהיהודים סבלו מנחת זרועם לאורך כל ההיסטוריה., אריאל הורביץ, משל עץ האשוח, אתר בית אבי חי


3. אליהו גליל

אחרי שנוכחנו לדעת שאין כל איסור הלכתי בעץ האשוח עצמו, והוויכוח בעד ונגד הצבת עצים כאלו במקומות ציבוריים הוא ויכוח תרבותי בלבד, נשאלת השאלה האם נכון לאפשר במדינת היהודים פרהסיה שאינה יהודית. התשובה לא פשוטה. מכל מקום, ננקוט כלל זה בידכם – נעשה לגוי השוכן בקרבנו מה שהיינו רוצים שיעשו ליהודי השוכן בקרבם. האם היינו רוצים שיאסרו על הצבת חנוכיות בקמפוסים מעורבים בארצות הברית של אמריקה? האם היינו רוצים שיאסרו על ההדלקות הפומביות של חב"ד שנערכות בכל קצוות תבל? האם היינו מבינים מדינה שהייתה גוזרת איסור על המילה או על קביעת מזוזה בפתחי הבתים הפונים למרחב הציבורי? איסור על לבוש דתי, כיפה או ציצית? – ברור שלא.אליהו גליל, עץ אשוח הוא רק עץ אשוח. אתר סרוגים