ואין בזה שום השתנות או חיסרון לומר שנעשית התורה על ידו כשתי תורות, חלילה. אדרבה, כך דרכה של תורה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.
כמו בישובים רבים בישראל, גם בישוב הדתי-לאומי בו גדלתי מתקיימים בשבתות וחגים מניינים נוספים לצד המניין המרכזי: ותיקין, ספרדי ותימני; מניין המתקיים בשכונה מרוחקת מבית-הכנסת; ומאז הקורונה הולכים ובאים לסירוגין גם ספיחי מנייני רחוב המתפזרים בין השכונות השונות. לצד כל אלה, בשנים האחרונות נולד גם מניין משתף המבקש, ובכן, לשתף נשים בתפילה ככל הניתן בתוך גדרי ההלכה, כך שיקחו בה חלק פעיל מתוך תשוקת-תפילה, בקשת-אלוהים וכיסופי-שוויון. מה שהתחיל כיוזמה צנועה ופעל רק בערבי-שבת ׳מברכים׳ התגבש והתמסד וכעת מתקיים אחת לשתי שבתות, למורת רוחם של התושבים השמרניים בישוב.
קולמוסים רבים נשברו ונהרות דיו נגרו על מרכזיותה של המחלוקת ביהדות. אולם הפולמוס הבוער בישוב בשאלת צביונו הדתי ומקומן של גישות אמוניות שונות ופרקטיקות דתיות מגוונות בתוך קהילה אחת, הצית בי את המחשבה שמעבר למקומה של המחלוקת ביהדות – העולם עצמו והחברה האנושית בכללותה מקפלים בתוכם תופעות טבעיות של מחלוקת והבדלה.
התורה נפתחת בבריאת העולם. ראשית הבריאה, כפי שהיא מתוארת בפרק א׳ בספר בראשית, היא בקריעת האור מן החושך (״ויבדל אלהים בין האור ובין החשך״). מתוכה, הבדלה אחר הבדלה, נבראת כל ההוויה כפי שהיא עתידה להיתפס בתודעה האנושית: מרחב (״בין מים למים״) וזמן (״בין היום ובין הלילה״). החלוקה לשניים ממשיכה להתחלק ולהתפצל לחלקים, ומהם לחלקי-חלקים (״והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים״).
במקרא לא נכתב שאלוהים ברא את הצהריים, ובכל זאת, אנו חשים באופן בלתי-אמצעי, בצורה החיה והפשוטה ביותר, שהמעבר מיום ללילה או מאור לחושך לא נעשה באבחה אחת. הדיכוטומיה הבינארית 'נמרחת' ונמתחת בין שני קטבים, ובמהלך יממה אחת גולשת באגביות משחר לזריחה, מבוקר לצהריים, משקיעה לדמדומי ערב, ומחצות ללילה.
בכל היממה אין ולו רגע אחד בו יש יום מוחלט או לילה מוחלט. אי-אפשר לעמוד על הנקודה בה יש אור טהור או חושך טהור. מה שהיה תוהו-בּוצִי הוגדר כ'חושך' רק עם אור ראשון, ואחר כך התווספו תתי-הגדרות של מוארות וחשכה, עד כי לא ניתן להבחין במעברים הדקים ביניהן. פעולת הבריאה פורעת את האחדות כיוון שבמהותה היא פעולה שיש בה שניוּת: החדש נבדל מהישן; השני מהראשון; הנוסף מהקיים. המותך מתפרק והאחדות נעשית לריבוי.
אך לא צריך להרחיק נדוד עד לבריאת העולם. כאן, מולי, ישנה בִּתי והיא בת חודשים בודדים. רק עכשיו החלה להבחין בין ׳צורך׳ לבין ׳רצון׳. עד לאחרונה חייה הורכבו מהכרחים אנושיים בסיסיים והיא ידעה לתקשר רק כשחשה רעב ושובע, עירנות ועייפות, קור וחום. העולם שפגשה היה התכה מסחררת של צלילים, אורות, ריחות, טעמים ומגע. הוריה הן ישויות שחולקות איתה רגעים רבים מהיום ואף נוצר איתן קשר רגשי עמוק, אך הן גם חסרות מגדר, שם וביוגרפיה; רק צורות מוכרות עם ריח זכיר.
עם הזמן בִּתי תלמד להבחין בין משפחה לבין מעגלים נוספים, בין שירים המושמעים בבית לשאון הכביש, ובין חלב-אם לבטטה מרוסקת. היא תלמד להבחין בין הבית בו היא גרה לבין בתים בהם היא מתארחת, בין סוגים שונים של צמחים, ובין תמונה של כלב לבעל החיים שתפגוש בטיולים בעיר. עולמה הגולמי, השלם והתמים, יפוענח ויסווג לקטגוריות, יקוצץ לחתיכות דקות וממוינות.
זהו טבעו של עולמנו המתורבת. ההבניות החברתיות מקטלגות את חיינו למרחבים ביולוגיים, סוציולוגיים, פסיכולוגיים, מגדריים, כלכליים וכיוצא בזה. הידע מתמקד ולא מתרחק, הערכים מתרבים ולא מתמזגים. מה שהתחיל כמקשה אחת מתפורר ומתפזר, מקבל שם ומוליד בעצמו שמות חדשים. אנו זקוקים לביזור כדי לנהל את חיינו, ומייצרים מגירות בהן נוח לנו לתייג תופעות שונות. לא זו אף זו – כשאדם או רעיון מדלגים ממגרה אחת לשניה או אף ממקמים עצמם בכמה מגירות במקביל, עלולה להיווצר מבוכה, ואנו נדרשים לפעול באומץ, בתבונה וברגישות כדי להתמודד עם מורכבות זו.
נראה שהתפלגות והתבדלות של זרמים או קטגוריות מרעיון גולמי אחד היא תופעה טבעית. הקשבה עדינה וכנה לפעימות נפשנו, לעצמיותנו הפנימית ביותר, תגלה שגם היא רוחשות הבדלות וריבוי דחפים וכיסופים. ״מעובדות היסוד שבדינמיקה הנפשית היא״, מנתח מרטין בובר באזמלו החד, ״שלאדם מתגלה וחוזר ומתגלה, הריבוי שבנפשו בבחינת שניוּת; האדם מרגיש את שפע חיי-הפנים שלו שבפועל ושבכוח בחינת עצמות חיה הנמשכת לשני קטבים״ (בובר, ׳היהדות והאנושות׳). ולעיתים, אף ריבוי-קטבים. נפשנו המסוכסכת, המיוסרת וההפכפכה, היא לבדה עדות לקושי למצוא אחדות.
במרחבים החברתיים והקהילתיים ניתן לומר שתנועת ההתפצלות הזו, שהיא כה יסודית למציאות, תוביל לבסוף לשסע, לניכור ולהתבודדות. כל אחד יתבצר בעמדתו ולא יהיו הסכמות רחבות על שום נושא; "אנחנו בנפרד מהם". אכן, המניינים בישובים הקהילתיים שהוזכרו בפתיחת המאמר, מצביעים על כיוון כזה. לכל יהודי יש שני בית כנסת, מספרת הבדיחה הידועה – אחד שהוא מתפלל בו ואחד שהוא לא מוכן להכנס אליו. אולם למרות שגידור הדיון לאלו שמסכימים עם דעותינו בלבד הוא בהחלט מצב אפשרי, ישנה גם אפשרות אחרת.
התורה נחתמת עם השוואתה הציורית לשירה:
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעֵד בבני ישראל.
אכן, אם נדמה את התורה לשירת מקהלה, נוכל להציע שהרמוניית הקולות השונים מהווה תוצאה אפשרית ורצויה, שאף מאפשרת התמודדות עם סכנת ההתבדלות. בהקדמתו לספרו ׳ערוך השולחן׳, כותב ר' יחיאל מיכל אפשטיין כך:
וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו – דברי אלקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבה: זאת היא תפארת תורתינו הקדושה והטהורה. וכל התורה כולה נקראת ׳שירה׳, ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות.
אם כן, אנו יכולים להכריע כיצד נתייחס לתופעת ההבדלה. כל מטאפורה שנבחר תשפיע על הפרשנות שלנו. אם נאמר למשל, שהציבור הדתי בישראל עובר תהליך של מגדל-בבליזציה, כלומר, שהניסיון לבנות פרויקט משותף הפך לטרגדיה בה אנחנו לא מסוגלים לדבר אחד עם השני – נצלול לתחושת חידלון לא יעילה במקרה הטוב, ולמלחמה במקרה הרע. אך אם נאמץ את מטאפורת השירה והרמוניית הקולות שבה, נוכל להציע שהפרויקט המשותף עודנו בבניה, ושכעת ישנם כוחות מגוונים הפועלים בו יחד.
נכון, צריך לומר שבמקהלה נשמעים לפעמים גם קולות צורמים. הצטרפותם של כמה קולות יחד עלולה ליצור גם דיסהרמוניה. נדרש רק קול אחד שלא מתמזג עם השאר כדי שכל המבנה השירי יקרוס. תורה כְּשִׁירָה אינה אפוא דרשה נעימה על קהילתיות. למען האמת, היא כלל לא מופנית אל הקהל אלא אל הפרט. היא דורשת עמל אישי, התבוננות סביב ולקיחת אחריות על המרחב. אם כל הקולות מופנים אל עבר יעד זהה ומכירים בשיתוף הפעולה כתנאי להשגתו – או אז יכולה להיווצר הרמוניה.
מניין הרחוב בשכונת הוריי, שנולד בשיא הקורונה תוך איסור התקהלות, הביא איתו חווית תפילה יוצאת דופן. התפללנו יחד, משפחות-משפחות: אבא ואמא יושבים זה לצד זו, אח ואחות, גיס וגיסה. באופן טבעי ושקט, המחיצה הוסטה להפרדה בין התאים המשפחתיים ולא בין הנשים לגברים. צביונו הדתי של הישוב לא נפגע, ההלכה לא הזדעזעה ולא זעקה. התבוננתי מהצד בהתרגשות כיצד נשים רבות, לראשונה בחייהן, לא נעמדו על קצות אצבעותיהן אלא שמעו את החזן ואת קריאת התורה מקרוב.
אם כן, מדוע עם שוך המגפה נחתמה מתכונתו המשפחתית של מניין הרחוב, והמניין המשתף נתפס כמוקצה? אם הבדלה, ריבוי-דעות ומחלוקת, הן תופעות טבעיות בעולמנו – למה למתוח את הקו כשמדובר בשילוב נשים? אם הקולות השונים זה מזה מייצרים הרמוניה – מה כל-כך מפחיד בזה? אם הפרויקט היהודי משותף לכולם – למה לא לעשות מקום לעוד מניין?
*
שעת הבדלה. כל הפלגים זורמים ומתכנסים אל נהר הטקס המשותף, המבדיל את השבת מימי החול. אני מתבונן בעיניה התמימות של בתי, בוהות בלהבת הנר ואורו מרצד על פניה ברכות. אני שואל את עצמי, האם כשתגדל בית-הכנסת יהיה ביתה או בית בו היא מתארחת? ההבדלה היא ברכה. בלי גידור החול לא נוכל להבדילו מן הקודש. אך כיצד נדע לקבוע מהו קודש? אני עוקב אחר מבטה של ביתי ומתבונן בנר. הנה התשובה: ריבוי פתילות הבוערות יחד, ״אבוקה כמו חבוקה״. המילים העתיקות מברכות את הקב״ה על שהוא מבדיל, אך גם מחזקות מפני הפחד מהליכה באישון לילה ואפילה, כשאיננו יודעים את הדרך: ״הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד כי עזי וזמרת יה ה' ויהי לי לישועה״.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
