נאמנות הלכתית: בין פתיחות לסגירות | מאת אבי שגיא

פרופ' אבי שגיא מנתח את טיבה ומשמעותה של הנאמנות להלכה, ומגיע למסקנה כי לצד הכפיפות וההתמסרות הנדרשת מהאדם הנאמן להלכה, הוא נתבע גם לחשיבה ביקורתית כלפיה ולשינוי מתמיד של החוק ההלכתי. מלבד זאת, נאמן ההלכה אינו מתבקש לוותר על אמונתו במערכות ערכים אחרות אלא נדרש להשתמש בהן כדי להפרות ולחדש את עולם ההלכה עצמו

ספרו של פרופ' אבי שגיא עוסק בהיבטים שונים של "הנאמנות ההלכתית" – נאמנותו של אדם לעולם ההלכה. במרכז הספר ניצבות שתי שאלות עיקריות הקשורות זו לזו. הראשונה היא האם נאמנות הלכתית דורשת מן האדם לוותר על שיקול הדעת האוטונומי שלו ועל עולמו הערכי-מוסרי בשל נאמנותו לחובה ההלכתית. שאלה שנייה ורחבה יותר היא האם נאמנות הלכתית היא אקסקלוסיבית, כלומר מחייבת את נאמן ההלכה לבטל את נאמנותו למערכות אחרות (כמו למשל ערכי הדמוקרטיה, חוקי המדינה או האמונה הרציונאלית) או שמא היא מאפשרת לו להמשיך ולאחוז בהן לצד מחויבותו להלכה.

הספר אינו בנוי כמחקר פילוסופי-אנליטי המנתח את מושג הנאמנות ההלכתית אלא כאוסף של דיונים בסוגיות ספציפיות הקשורות אליה. כך למשל מוקדשים פרקים בספר לנושאים כגון היחס בין המחויבות ההלכתית לבין מחויבות דמוקרטית, סרבנות המצפון ומעמדה במסורת היהודית והיחס שבין פורמליזם לשיקול דעת בפסיקת הלכה. בכל הסוגיות הללו משתמש שגיא בניתוח מקורות מן הספרות ההלכתית עצמה כדי לעמוד על האופן בו מעוצבת הנאמנות ההלכתית.

כדי לענות על השאלה הראשונה, אודות היחס בין הנאמנות ההלכתית לבין האוטונומיה האישית, משרטט שגיא את האופן בו באה לידי ביטוי הנאמנות ההלכתית. הוא מדגיש שההלכה אינה מתגלמת בעיון תיאורטי-פילוסופי אלא בעיקר במערכת חובות שיש לממשן בפועל. הנאמנות ההלכתית מאופיינת לדעתו, ככל נאמנות אחרת, במסירות, הקרבה, ויתור עצמי וכפיפות בפני מושא הנאמנות (במקרה הזה – ההלכה). מכאן מצטיירת לכאורה מערכת המכפיפה את הנאמן ודורשת ממנו ציות מוחלט השולל את שיקול הדעת האוטנומי שלו. אך כפי שנטען לאורך הספר, מסתבר כי הנאמנות הלכתית אינה זהה כלל וכלל עם ציות לחוק ההלכתי. ראשית, משום שנאמנות הלכתית תובעת מן האדם את כל לבבו ואת כל נפשו, דרישה גבוהה יותר מאשר צייתנות להלכה גרידא. הסתפקות בקיום ההלכה בלבד עלולה להוביל את האדם להיות "נבל ברשות התורה", והמסורת ההלכתית אכן אינה מסתפקת בציות לשורת החוק ומעודדת את האדם להביע את נאמנותו לה בעזרת מושגים כמו "הידור מצווה" ו"לפנים משורות הדין".

אך סיבה מרכזית יותר שבגללה לא ניתן לזהות בין נאמנות הלכתית לבין ציות להלכה היא שהמערכת ההלכתית עצמה תובעת מן הנאמן לה עמידה ביקורתית ביחס לחוק ולציות אליו. שגיא מדגים כיצד מנגנונים פנימיים בתוך ההלכה – שהחלו להיווצר כבר בתקופת חז"ל – מחייבים את נאמן ההלכה לבקר את החוק ההלכתי ולעתים לחרוג ממנו. למעשה, במקרים בהם נדרש האדם לחרוג מן הנורמה ההלכתית הקיימת, הדבקות בשורת החוק ה"יבשה" סותרת את הנאמנות ההלכתית ופוגעת בה.

אחת הדרכים בהם מעודדת המערכת ההלכתית את נאמן ההלכה לשנות ולשפר את הנורמה ההלכתית היא עיצובם של ערכים "מטא-הלכתיים" אשר מכוונים את הפוסק בבואו לפרש את ההלכה ולעצבה. דוגמא לערך כזה המופיע בתשובות הפוסקים הוא התואם שבין ההלכה לבין השכל הישר וההגיון הבריא. כך למשל, בתשובה מפורסמת שכתב הרדב"ז (ר' דוד בן זימרה, מאות 15-16, מצרים) הוא מבקש לערער על מסקנה הלכתית מסויימת משום ש"צריך שמשפטי תורתנו יהיו מסכימים אל השכל והסברא" (שו"ת רדב"ז, סימן אלף נ"ב).

אם כן, מחד גיסא דורשת הנאמנות ההלכתית מן האדם להכניע את עצמו בפניה ולהתמסר לה לחלוטין, ומאידך גיסא ההלכה עצמה מחזירה את האדם אל קיומו האוטונומי ואל מרחב שיקול הדעת שלו בהטילה עליו את החובה לבקר ולתקן את המערכת ההלכתית. זהו מה שמכנה שגיא "פרדוקס הנאמנות ההלכתית": נאמן ההלכה נדרש אמנם לכניעה וכפיפות, אבל בו בזמן נתבעת ממנו גם עמידה ביקורתית ועצמאית.

מסקנה זו מובילה באופן טבעי לסוגייה השנייה הנידונה בספר – מידת האקסקלוסיביות של המערכת ההלכתית. כפי שמדגיש שגיא, פרדוקס הנאמנות ההלכתית בנוי על ההנחה כי נאמנות הלכתית אינה יכולה להיות אקסקלוסיבית; היא מחייבת נאמנויות נוספות, כמו למשל מערכת הערכים המוסרית או ההגיון הישר, המכוונות את האדם בתפקידו לתקן ולשפר את ההלכה. במובן זה, לא רק שהמערכת ההלכתית מאפשרת נאמנות למערכות חוץ-הלכתיות נוספות, למעשה היא אף תלויה בנאמנות לאותן מערכות, שכן הן אלו המאפשרות את עיצובה של הנורמה ההלכתית. אכן, בספר נסקרות עמדותיהם של פוסקים שונים שהצהירו – במפורש או במרומז – על הנאמנות הכפולה הנדרשת משומר ההלכה. לצד פוסקים כמו רבינו ניסים ור' שמעון שקופ בולטת עמדתו של הרב בן ציון עוזיאל הטוען כי:
"התורה והמדע, החינוך והצורה הרוחנית של האדם, המוסר והמשפט, אינו נמסר אלא בידים אמונות שיש להן בית קיבול, ושיכולים לעכל אותו ולהתמזג בו. מסירת התורה בידים מזוהמות, מסירת המשפט בידים מגואלות בדם, מסירת התורה בידי ערלי-לב ואטומי המחשבה, מסירת ההוראה בידי אנשים נעדרי הדיעה העצמאית והבינה הישרה, לא רק שאינה מועילה אלא שהיא גם מזיקה 'כי רבים חלליה ועצומים כל הרוגיה'. ובפירוש אמרו חז"ל: 'ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו' (גיטין נו, א)".
(הרב בן ציון מאיר עזיאל, דרשות עזיאל, תשנ"א, עמ' 4 – 3)

הרב עוזיאל טוען כי שלילת האוטונומיה האנושית וניתוקה של ההלכה ממערכות ערכיות אחרות (כמו "הדעה העצמאית", "הבינה הישרה", ועוד) עלולות לפגוע ביישומה של התורה עצמה. במילים אחרות, אקסקלוסיביות הלכתית עלולה לגרום לכך שהתורה עצמה תזיק לאדם.

משלל הדיונים בספר עולה תמונה ייחודית של המערכת ההלכתית: זוהי מערכת הפתוחה כלפי מערכות אחרות ומשתלבת עמן, יש בה חידוש מתמיד שאינו סותר את הנאמנות לה אלא דווקא נובע מתוכה, והיא דורשת מן הנאמן לה שלא לציית לה באופן עיוור אלא להמשיך ולהפעיל את שיקול דעתו ואת חשיבתו הביקורתית. כל אלו מבליטים את אופייה הפתוח והדינאמי של המערכת ההלכתית, ומדגישים את מורכבותה של הנאמנות ההלכתית, הדורשת מן האדם התבוננות, חשיבה וביקורת מתמידים בחייו הדתיים.

הספר "נאמנות הלכתית: בין פתיחות לסגירות" ראה אור לאחרונה בהוצאת הספרים של אוניברסיטת בר אילן.

 

השארת תגובה