תמכו בנו

/
EN

תמכו בנו

הצטרפו לניוזלטר שלנו

פרשת האזינו: שירת הרוע

שירת האזינו מלמדת שהרע הוא חלק מהמציאות. עיון בשירה האחרונה בתורה, ובדמיונה לשירה הראשונה בספר בראשית
שאטרסטוק
שאטרסטוק
ד"ר משה מאיר היה עמית מחקר במכון שלום הרטמן. הוא הנחה תוכנית להכשרת מנחי בתי מדרש במכון ולימד בבית הספר הרטמן. מאיר לימד מחשבת ישראל בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית והגות יהודית במתודה בית מדרשית, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. מאיר פירסם מאמרי הגות רבים, שלושה ספרי שירה: "כמעט", "סמיכות" ו"ספר הבית והמנוחה" ואת ספר הפרוזה "אבי אבי". הוא היה שותף ביצירת הסרט "סוקרטס על למברטה" שעסק באביו, יעקב מאיר, שנפל במלחמת ששת הימים. מאמרו

פרשת 'האזינו' נמצאת על סף סיום התורה, לאחריה תישאר רק פרשת 'וזאת הברכה'. משה העיד על עצמו כי איננו איש דברים, ספר 'דברים' שלו הוא דברי חוק או דברי מוסר ותוכחה. והנה על הסף, הוא מסיים את דבריו בדברי שירה.

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי.

כשאני מקשיב לפתיחת השירה המסיימת את התורה, עולה בזיכרוני השירה הראשונה שבתורה – בפרשת בראשית:

וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו: עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי.כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי, וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי.כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם-קָיִן, וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה.בראשית ד, כג-כד

מעבר לדמיון בשימוש במילות השמיעה וההאזנה, יש גם קווי דמיון בתוכן השירות. שירת למך היא שיר מוזר המתייחס לשני מעשי הרג. לא ברור האם מדובר בשיר קינה טראגי, או בשיר התפעלות עצמית שמח. קין מופיע בשיר, הוא האב הקדום של למך שהיה ההורג הראשון המתואר בתורה. שירת האזינו גם היא מתארת את הרוע: בעיטה, נטישה, ניבול, תועבה, אי אמון, הכעסה, אלה רק חלק ממילות הרוע שבשירה. למך הפוגע הוא גם פצוע וחבורה עלתה בו (מטאפורית או ממשית), ובשירת האזינו העם נמחץ ואלוהים הרופא מטפל בו.

תמונת מראה שירית זו, מעלה הרהורים על האדם וטבעו. יש רוע המשבש את היפה ואת הטוב, הוא מופיע מקלקל ומעורר כעס ותגובה קשה. יכול היה להיות יפה כל כך, פשוט וטוב, ותמיד משהו משתבש. שימת השירות בפתיחת התורה ובסיומה מורה כי אין המדובר בתופעת שוליים, אלא בחלק מהותי מסיפור האדם היחיד והקבוצה.

הרוע הזה איננו אסתטי, כשם שהוא לא טוב – הוא לא יפה. מפתיע על כן שהן למך בתחילת התורה והן משה בסופה, הופכים את הרוע – לשירה. יש משהו צורם בשירת הרוע, משהו ההופך את הכיעור ליופי. אפשר אמנם לומר ששירה היא תבנית צורנית, היכולה להכיל כל תוכן – טוב או רע יפה או מכוער. ובכל זאת, מעשה האמנות משווה יופי למושאו. האם לא מתאים יותר היה לתאר את הרוע ולהתייחס לו בשפה פרוזאית צרה ומחוספסת?

אולי שירת הרוע באה לומר שהרע הוא חלק מהישות, אין מציאות ובוודאי שאין מציאות אנושית ללא רוע. הלא זאת גם המסקנה של אלוהים לאחר המבול:

וַיָּרַח ה' אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר ה' אֶל-לִבּוֹ: לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.בראשית ז, כא

אלוהים אומר כי אין טעם לכעוס על האדם ולא להעניש אותו על הרוע, זה מה שהוא. בתנ"ך ישנם קולות שונים בצידו של הקול הזה, קולות שאינם משלימים עם הרוע ונאבקים בו. אבל קולות השירות מתאימים לקול הזה, הם הופכים את הרע למעשה השיר האומנותי מפני שהוא הוא המציאות.

לקראת הימים הנוראים המתמקדים בשאלת הרוע, כדאי לראות אותו בשתי העיניים הללו. העין האחת זועמת ומנסה לעקור אותו מהשורש, העין השניה חומלת ומכירה – זה האדם. ההכרה ברע כחלק מהמציאות איננה גוררת גישה פאסיבית ביחס אליו, אלא גישה שאיננה מנסה לשנות אלא לדעת איך להתנהל אתו. משל לאדם נכה, שאיננו יכול לשנות את נכותו, אך יכול ללמוד לחיות איתה. יש צניעות ושחרור במבט השירי על הרוע, במה יתגאה לב האדם שיצר לבו רע מנעוריו. מבט כזה מאפשר גם הומור ולעג עצמי, המוסיף נימה של צחוק וקלות ראש להתמודדות הסיזיפית של האדם עם עצמו. העין השנייה תמיד תציב אתגרי שינוי ותשובה, והעין הראשונה תשחק למשובת האדם ולנפילותיו החוזרות ונשנות.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

עוד בנושא
הוספת תגובה
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics