/ תוכנית בארי

להתאבל, אבל במידה

שיעור חינוך לעשרה בטבת

מנורת המקדש שער טיטוס

על פי המסורת, עשרה בטבת הוא יום צום ותפילה שבו מציינים את תחילת המצור הבבלי על ירושלים בשנת 558 לפני הספירה. לאחר קום המדינה קבעה הרבנות הראשית את עשרה בטבת גם כיום הקדיש הכללי לקרבנות השואה שמקום קבורתם ותאריך מותם לא נודעו. בשיעור זה נדון באבל הלאומי בעקבות חורבן הבית, ונשאל האם, ובאיזה מידה, רלוונטי האבל הזה גם בימינו?

חלק א: אבלות לאומית בימינו

על פי המסורת, נוהגים יהודים דתיים לציין גם בימינו את חורבן בית המקדש, שאירע לפני כמעט 2000 שנה, באמצעות שלושה צומות במהלך השנה – י' בטבת, י"ז בתמוז, וט' באב. בזמנו, היה חורבן ירושלים אסון לאומי בקנה מידה גדול, והוא סימל את התפרקות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, את אבדן העצמאות המדינית של העם היהודי, ואת היציאה לגלות שנמשכה שנים רבות מאוד. אך בימינו, קשה לרגיש את השלכות החורבן. מדינת ישראל היא מדינה עצמאית, משגשגת וחזקה. את השיעור נפתח בשאלה לדיון –

האם ראוי להמשיך בציון ימי האבל הלאומיים העתיקים, גם במציאות של ימינו? אם כן, מדוע? אם לא, האם יש כלל חשיבות לזיכרון חורבן בית המקדש לפני כל כך הרבה שנים?

חלק ב: להתאבל, אבל במידה

גם בעת העתיקה עסקו היהודים בשאלה כיצד, אם בכלל, יש לציין את החורבן. בשנים שלאחר החורבן, חלק מהיהודים היו עצובים מאוד, וכתוצאה מכך הרגישו צורך לפרוש מהנאות הגוף הפשוטות – לדוגמה שתיית יין ואכילת בשר – כדי לציין כלפי חוץ את תחושת האבל שהרגישו. לפניכם סיפור תלמודי ידוע. קראו אותו, והשיבו לשאלות שמופיעות לאחר מכן:

כשחרב בית המקדש בפעם השנייה רבו פרושין [סגפנים] בישראל, שגזרו על עצמם שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין [כביטוי לאבלות]. נטפל להן [התווכח איתם] רבי יהושע.

אמר להם [רבי יהושע לסגפנים]: בניי, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין?

אמרו לו [הסגפנים לרבי יהושע]: נאכל בשר שממנו מקריבים על גבי המזבח, ועכשיו בטל?! נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל?! [כלומר, איך נוכל לשמוח עם בשר ויין שמזכירים לנו מיד את עבודת המקדש, ואת העצב שמלווה לחורבן?!]

אמר להם [רבי יהושע לסגפנים]: מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים! [הרי לא יעלה על הדעת להמנע משתיית מים, שהיא תנאי בסיסי לקיום. וכמו שאפשר לשתות את המים, למרות שהם מזכירים את הפולחן בבית המקדש, כך גם ראוי שלא להמנע מיין ובשר].

שתקו [משום שלא היתה להם תשובה משכנעת לדברי רבי יהושע].

אמר להם: בניי, בואו ואומר לכם; שלא להתאבל כלל אי אפשר, ולהתאבל יותר מדי אי אפשר, אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט [קטע קטן לא מסויד]. עושה אדם צרכי סעודה ומשייר בו דבר מועט…על פי תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס, עמוד ב, (מובא ב"ערכים במועדם", עמודים 51-52)

בעקבות הסיפור מומלץ לדון בשאלות הבאות (כולן או חלקן):

  1. מה היתה הטענה המרכזית של רבי יהושע כלפי הסגפנים? האם הוא התנגד לחלוטין לתחושת האבל?
  2. האם חשתם פעם תחושה דומה לזו של הסגפנים? האם הרגשתם פעם – כמו רבי יהושע – שמי מקרוביכם או חבריכם שקע לאבל כבד מדי? שהם הגזימו בצורת הביטוי שלו?
  3. איזו עמדה נראית לכם נכונה יותר – זו של הסגפנים או זו של רבי יהושע? מדוע?

חלק ג: שוברים את הכוס

גם בימינו, מקובל לציין את חורבן בית המקדש בהזדמנויות שונות. את השיעור נסיים ברשימה של מקרים שבהם אנו מזכירים את חורבן בית המקדש, ונשאל את התלמידים האם נכון בעיניהם לקיים את המנהגים הללו – האם מנהגים אלו עונים להגדרה של "להתאבל, אבל במידה"?

  1. מיד לאחר טקס הנישואין, מתחת לחופה, נהוג לשבור כוס מזכוכית.
  2. בערב ט' באב, על פי חוק, בתי העסק והבילוי במדינת ישראל הינם סגורים.
  3. בסוף ליל הסדר, מקובל לשיר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
  4. בהמשך לסיפור שקראנו, יהודים רבים מותירים פינה בבית שאינה משופצת (מסוידת), "זכר לחורבן".
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics