תמכו בנו
דרישת שלום משוודיה ליום העצמאות ה 62
מה למדתי על ישראל מרחוק? שאנחנו לא מרכז העולם אבל מאוד מעניינים הרבה אנשים. שממש ממש צריך שלום. וצריך לרדוף אותו קודם כל בשבילנו. זאת לא טובה לאף אחד אלא קודם כל לעצמנו.

מה למדתי על ישראל מרחוק?

לכבוד יום העצמאות תש"ע 2010

שאנחנו לא מרכז העולם אבל מאוד מעניינים הרבה אנשים.
שאפשר להגיד כל דבר כמעט, על כל נושא במסורת היהודית מאלוהים דרך גיבורי התנ"ך ואף אחד לא יתרגש כמו בויכוחים על ישראל. לטוב ולרע זהו עדיין הפרויקט היהודי הכי מסעיר של ימינו. הכי מתוקשר, הכי בולט, זה שאליו מתנקזים כל הרגשות, הפחדים והתקוות גם של מי שאין לו שום כוונה לגור בישראל.

שבניגוד למה שנדמה לנו- מזג האויר שלנו מאוד סביר. נכון, אין הרבה מים וחם בקיץ אבל יחסית למאמץ שנדרש מאנשי הצפון כדי לשרוד חורף אחרי חורף בחושך כמעט מוחלט החמסין הישראלי הוא "כסף קטן" …(תזכירו לי את זה כשאקטר על החום בתל-אביב באוגוסט…)

שאלון החמוד מסתובב בעולם בלי שמץ של מושג על החגים היהודיים. כמה אנרגיה היינו צריכים להשקיע כדי ללמד את ארבע הקושיות בפסח וכדי להבהיר מי זה פרעה. הגן שאליו הוא הולך כאן הוא מופת חינוכי. הגננים מקסימים והוא חוזר מהגן עם מבטא אנגלי משובח. יש לי אינסוף שבחים על מה שיש ומה שאין הוא כל כך מובן מאליו בארץ: שמונחלת בארץ תרבות יהודית בקנה מידה לאומי. תרבות בריאה ויציבה. בדיוק כמו שכאן כל ילד יודע מי זאת לוסיה- הקדושה שמביאה את האור בחורף, כך כל ילד וילדה חוזרים מהגן אצלנו עם נר חנוכה על הראש. אז נכון שרוב הדברים שרבים מחברי וגם אני עושים בארץ נובעים מאי נחת ממה שיש בהקשר הזה אבל- מדי פעם גם צריך לומר דיינו. דיינו שכל ילד וילדה יודעים את הסיפור הבסיסי של העם, דיינו שהשפה העברית מתנגנת בכל פה, דיינו שט"ו בשבט זה חג האילנות ולא רק פירות יבשים, דיינו שכל חג מתאים בדיוק לשמו- חג האביב באביב (ולא כשיש שלג בחוץ), חג האסיף בסתיו כשאפשר סוף סוף לשבת בסוכה אחרי החום של הקיץ להריח את האויר, הגויאבות והאתרוגים.

שיש לנו הרבה מה ללמוד מאחרים. וכל אחד יכול להוסיף כמה דברים שצריך ללמוד. אבל בתחום הקרבה והקשר בין אנשים, מבחינת החום, והדיבור- אנחנו חיים במקום עשיר מאוד.
שאולי אין לנו "רב תרבותיות" אידיאולוגית אבל בפועל אנחנו חברה מלאת גוונים, סוערת וגועשת. זה ממש קשה לפעמים אבל יש גם מחיר לאחידות ושלווה, שנקנית לא פעם במחיר של ניכור וריחוק.

שממש ממש צריך שלום. וצריך לרדוף אותו קודם כל בשבילנו. זאת לא טובה לאף אחד אלא קודם כל לעצמנו.
שבתוך ההמולה הפוליטית שלנו שחוויתי מרחוק השנה אני מתגעגע מאוד לדמות של יהודי זקן וחכם (גם יהודיה כמובן), שידעו לשים אותנו בפרופורציה הנכונה, שרואים ואוהבים את היום היום שלנו אבל גם מעבר לו. שיכולים לבקר אותנו בחריפות אבל גם לשמור על מבט של חסד ושל קרבה.

שאנחנו מעצמה חקלאית. בערך 1/3 מהפירות והירקות בחנויות כאן הם מישראל. ושגיליתי שגם לאכול תפוז זה אקט של הזדהות.

שיש דברים שמבינים לא במלים אלא בהתנסות. כנראה שבית זה אחד מהם.
חג עצמאות שמח,
רני

השארת תגובה