במשך שנים לא ידעה מיכל גוברין, חברת צוות מרכז הטקסים במכון הרטמן, מה עברה אמה במהלך השואה. מדי פעם עלו רמזים בין השורות, אך היא מעולם לא שאלה וביררה. מכתב ישן שגילתה כמעט 20 שנה אחרי מות האם הוביל אותה למסע בעקבותיה.
"כל השנים שהייתי עם אמא לא ממש פרגנתי לה", אמרה גוברין בריאיון שערך עמה יאיר שלג בעיתון "מקור ראשון". "לא על יופיה שהיה יוצא דופן, ולא על נחישותה ואומץ ליבה. רק במהלך המסע אחריה הבנתי עד כמה הייתה אישה גדולה".
בין היתר גוברין נחשפה לחברות החרדיות של האם, כולן בוגרות סמינרים חרדיים, שהיו קבוצה מגובשת במחנה העבודה הנאצי. הן סייעו לה להחביא במשך תקופה את בנה מארק – עד שנלקח לאושוויץ, וסייעו זו לזו להתגבר על הקשיים והאקציות שהיו מעת לעת. קשר שנשמר בארץ גם אחרי המלחמה.
את כל הגילויים מהמסע בעקבות האם, העלתה גוברין על הכתב בספרה החדש "שתיקתה של אמא". כיום, היא מודה שהיא מתחרטת על כך שלא שאלה יותר. "זו לא אשמה, יותר שותפות לדבר עבירה", אמרה בריאיון לשלג.
"היא לא רצתה לספר ואני לא רציתי לשמוע. תמיד גם המעטתי בערכה – ביופי שלה, ביכולת שלה לביים הצגה בתיכון שבו לימדה כשאני כבר ביימתי בפריז", הוסיפה גוברין. "לא הבנתי שחוץ מאמא ואשת איש, היא הייתה גם אישה לעצמה. רק עם כתיבת הספר יכולתי להתחבר אליה מחדש".
בעשור האחרון עוסקת גוברין בעיצוב טקסי זיכרון לשואה, בעיקר סביב יום השואה. יחד עם מרכז הטקסים של מכון הרטמן היא יצרה טקס ה"התכנסות ליום השואה", שהמודל שלו כבר הועתק לקהילות שונות בארץ ובעולם. בטקס מוקראים טקסטים העוסקים בשואה ובלקחים שניתן להפיק ממנה, והמשתתפים מוזמנים גם לספר סיפורים אישיים על זיקתם לשואה.
המוטו של הטקסים האלה כפול: "אחריות לזכור – לזכור באחריות". כלומר, מוטלת עלינו החובה לזכור את השואה, אך לא פחות מכך גם לעשות משהו עם הזיכרון הזה. לדאוג ששום עם או אדם בעולם, יהודי או לא-יהודי, לא יתמודד עם אכזריות ורשע רק בשל זהותו.
"אמא הלכה להפגנה נגד הטבח בסברה ושתילה", סיפרה גוברין. "כי היא אמרה שזו האחריות שלנו לדאוג שאחרי השואה אף אחד בעולם לא יעבור טבח".
השיחה המלאה פורסמה במוסף "שבת" של מקור ראשון.
