פניו של האל עברו גלגולים שונים במסורת היהודית מן המקרא ועד לתקופה המודרנית. ד"ר מלילה הלנר-אשד מתחקה אחר גלגולים אלו, ומתארת את העימות הגדול בין הרמב"ם וממשיכיו, שניסו למחוק את דמותו הגשמית של האל, לבין ספר הזוהר, שעוסק רבות בפני האל, בצורתם הפיזית ובתוכן הרעיוני החבוי בהם.
פני האדם הם הגילוי התמציתי של נוכחותו. אנו מבקשים תמיד את פני אהובינו ואוהבינו, והתבוננותנו בפניו של הזולת מכוננת את ההתקשרות האינטימית שלנו עמו. פניה של האם הם הדבר הראשון אליו מתחבר התינוק, ופסיכואנליטיקאים כבר עמדו על כך שנוכחות פני האם מזינה את תודעת התינוק כשם שחלב האם מזין את גופו.
באופן דומה מתייחס המקרא להזקקות האנושית אל פניו של האל. נוכחות פניו מאפשרת את החיים – "באור פני מלך חיים", והסתרת הפנים או הפניית העורף הם ביטוי לקרע וניכור בין האל לאדם. בפסוקי ברכת הכהנים למשל, אנו מוצאים את המשאלה האנושית היסודית לזכות בחווית פניו המאירות של האל, ואת הסליחה, החן והחנינה שבנשיאת פנים אלו לאדם: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (במדבר ו כד-כו). מאידך, פני האל עלולים גם להיות ביטוי לזעם האלוהי, כמו למשל באיומו של האל: "וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ" (ויקרא כ, ג).
למרות שבתודעה המקראית אין ספק לגבי העובדה כי לאל ישנם פנים, הם נתפסים בעיקר כביטוי להתקשרות בין האלוהי לאנושי ואין במקרא עיסוק בהיבטים הפיזיים או האסתטיים של פני האל. יתרה מזאת, ישנן הגבלות חריפות על האפשרות לראות פנים אלו. דוגמא למתח בין הקִרבה המגולמת בפנים האלוהיות לבין האיסור על ראייתם באופן פיזי אפשר למצוא בפרק לג' בספר שמות, העוסק באופן אינטנסיבי בפניו של האל. מצד אחד, בפסוקים אלו מדגיש האל למשה המבקש לדעת אותו כי "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ), אך מאידך מתוארים יחסי האהבה והקרבה בין השניים כיחסים של דיבור נוכח, פנים אל פנים: "וְדִבֶּר ה' אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שמות לג, יא).
בעולמם של חז"ל פינה האל המקראי המיתי את מקומו לדימויי אל אחרים, ואיתו גם התחלפה תפיסת פני האל. כך, מדרשי חז"ל שונים רואים בשלל ההופעות של פני האל סמלים להיבטים שונים של האישיות האלוהית האחת. יחד עם זאת, הבחירה של חלק מן החכמים לראות במגילת שיר השירים ובתיאורים מלאי היופי והתשוקה שבה משל לאהבה בין הקב"ה וכנסת ישראל, יצרה עיסוק קונקרטי מאד בפסוקים המתארים את קומתו ופניו של האהוב, הוא האל. כך למשל, בספר 'שיעור קומה', שהתחבר במקביל לספרות חז"ל, אנו מוצאים עיסוק אינטנסיבי בשיעור קומתו של האל, במידות אבריו, ובתיאור פניו. עיקרה של ספרות ההיכלות כולה, שחלקים ממנה הם בני תקופת חז"ל, הוא המסע המסוכן של המיסטיקון המבקש לעלות להיכלות השמים, להכנס היכל אחר היכל כדי לזכות ולחזות "פני מלך ביופיו". שירותיהם של יורדי המרכבה בספרות זו מלאים בדימויים אכסטטים של פני האל, כמו למשל: "פנים נאים, פנים הדורים, פנים של יופי, פנים של להבה, פני ה' אלהי ישראל כשהוא יושב על כסא כבודו" (היכלות רבתי, פרק י, א).
בתקופה מאוחרת יותר ניסה הרמב"ם (ואחריו פילוסופים יהודים נוספים) לטהר את הדמיון הדתי מן הנטיה להאנשת האל, והעמיד כנגדה דמות אל נשגבת ומופשטת ביותר. הוא הקדיש מאמץ עצום ל"ניטרול" כל הדימויים המאנישים של אלהים שבמקרא, ובכלל זאת כל תיאור פיזי של אברי פני האל: העין, האף, הפה. אלו התפרשו בספרו "מורה נבוכים" כדימויים לאיכויות מופשטות אשר באמצעותם מנסים בני האדם להבין משהו אודות ההוויה האלוהית.
בשלב הסטורי זה הופיעה הקבלה וביקשה לגאול את היבטיה של הדת שנדחקו בכחה הביקורתי של הפילוסופיה היהודית. מתוך התמודדות עם כיווני המחשבה הפילוסופיים, בחרה הקבלה להעמיד את עולם האלוהות במבנה של גוף האדם דווקא, ובכך להשיב ליהדות את קשריה עם השכבות המיתיות של החוויה הדתית. למעשה, היה בכך ניסיון ליטול את הגה הספינה של הדת היהודית, מתוך מטרה שזו לא תמשיך להתקדם במסלול ההפשטה והספיריטואליזציה של האלהות.
איור של "י"ג תיקוני הזקן" של פני האל מתוך ספר "ויקהל משה", זולקוה תק"א
בספרות הזוהר, שהיא שיאה של היצירתיות המיסטית בימי הביניים, אנו מוצאים חיבורים העוסקים ב"תיאור תקריב" של פני האלהות. בחיבורים אלו מתוארים מעמדים מכוננים הנקראים "אדרות", בהם מתכנסים ר' שמעון בר יוחאי וחבורתו, גיבוריו הספרותיים של ספר הזוהר, כדי "לתקן את פני האל". במעמדים אלו דורשים החברים דרשות מיסטיות כנגד כל אחד מאברי הפנים של האל – החל במצחו וכלה בתלתלי הזקן שלו, ומשלבים בהם תיאורים פיזיים של פניו. מבחינה זו, חיבורים אלו הם שיאו של הניסיון להשיב לאלוהי ישראל את פניו, כפי שניסח זאת מורי יהודה ליבס, ולחזור אל מימדיו המיתיים והפרסונאליים של האל.
אך ספרות זו אינה מבקשת לחזור באופן נוסטלגי או רגרסיבי אל תפיסת פני האל שבמקרא. יש בה ניסיון מורכב ביותר לשלב אישיות פרסונאלית ופנים פיזיות של האל יחד עם מימדים מופשטים שלו. גיבוריהם הספרותיים של חיבורים אלו מבקשים זרימה של שפע אלוהי טהור ומופשט לצד פני אל שיש בהם עיניים פקוחות ואזניים קשובות לעולמו של האדם. כך למשל, מצחו של האל מתואר בספרות ה"אדרות" במובנו הפיזי והקונקרטי מחד, וכנהר של רצון אלוהי השופע אל העולם האנושי מאידך. במילים אחרות, הזוהר מתאר את ראיית פני האל, אך גם את מה שלִפְנים מן הפנים – את התוכן הרגשי, הרעיוני והרוחני הקיים מאחורי מתאר הפנים החושי.
לסיום, ברצוני לעמוד על תפיסה נוספת ורבת השראה שמציע ספר הזוהר בתיאורו את הפנים האלוהיות. לפי תפיסה זו, את פניה של השכינה, הצד הנקבי של האלוהות, יכול האדם לראות ולפגוש בפניהם האנושיות של בני האדם. לפי תפיסה זו פניהם של בני האדם השונים מרכיבים יחד את פניה של השכינה האלוהית: "ומדוע נקראים [הצדיקים] 'פני שכינה'? מכיוון שהשכינה מסתתרת בתוכם; היא בסתימות והם בגילוי. בגלל שאלו הקרובים לשכינה נקראים פנים שלה" (זוהר, ח"ב, דף קסג ע"ב, בתרגום).
בעקבות מסורות אלו, שביקשו לפגוש את פני האל, אנו מוצאים גם בתוך מגמות ביהדות העכשווית – בהגות, בשירה ובפילוסופיה היהודית – עיסוק בפני האל וחיפוש אחר מפגש עמם. חיפוש זה מהווה למעשה היענות מודרנית לקריאה המקראית הקדומה של האל: "בקשו פני".
