תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

פסיקה בספק: האם ילד שנולד מטכנולוגיות פריון חייב גיור?

בית דין בבאר שבע קבע כי יש לגייר ילד שנולד מתרומת ביצית של אישה הרשומה כיהודייה במרשם האוכלוסין, אך דרשה להישאר אנונימית. מאחר שההפריות המלאכותיות כאן כדי להישאר, ההחלטה רק מעמיקה את הבעיה החברתית סביב הנושא, במקום לסייע בפתרונה
פרופ' אבישלום וסטרייך הוא עמית מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית שבמכון שלום הרטמן ופרופ' חבר במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן. הוא מרכז את סמינר ההלכה במרכז קוגוד (יחד עם רונית עיר-שי), ובמסגרתו הוא עוסק בהיבטים הנוגעים למפגש של ההלכה עם החיים המודרניים. בין השאר, אבישלום דן בשאלות הנוגעות למשפחה ולשינויים שחלו בה מבחינה חברתית, משפטית והלכתית, ולדוגמא: בעיית העגונות ופתרונותיה או היחס לטכנולוגיות פריון מודרניות. אבישלום חבר גם בקבוצת החשיבה בנושא

בפסק דין שפורסם בימים האחרונים, קבע בית הדין בבאר שבע כי לא ניתן להכיר ביהדותו של ילד שנולד מתרומת ביצית. זו איננה הפעם הראשונה שמתעורר ספק באשר למעמדו של ילד שנולד מטכנולוגיות פריון מלאכותיות. מזה כמה עשורים, מרגע לידתה של הטכנולוגיה החדשה, התחבטו פוסקי הלכה בשאלת הזיקה בין הילד להוריו. הדעות חלוקות בשאלה מיהי אימו של היילוד בתרומת ביצית או בפונדקאות – האִם האֵם היא האֵם הגנטית (בעלת הביצית), או שמא האֵם היא האֵם הנושאת, הפיזיולוגית (האֵם הפונדקאית). בתחילת הדרך נטו פוסקי ההלכה לראות בנושאת ההריון את אימו של היילוד, אולם בשנים האחרונות הולכת המטוטלת ונוטה לכיוונה של האם הגנטית. מכל מקום, מן הספק לא יצאנו, ולפיכך כשאחת האמהות המעורבות בתהליך איננה יהודייה, נדרש הילד לעבור גיור מספק.

אלא שבית הדין בבאר שבע הפריז הפעם על מידותיו. שכן במקרה בו עסק לא מדובר היה בתרומת ביצית של אישה שאינה יהודייה  (או בפונדקאית לא יהודייה), אלא בתרומת ביצית שניתנה, בעילום שם, מאישה בארץ, הרשומה במרשם האוכלוסין כיהודייה. בית הדין דרש – בניגוד לעמדת היועץ המשפט לממשלה – ליצור מנגנון שיבדוק את יהדותה של בעלת הביצית. משהרשות לכך לא ניתנה, סבר בית הדין כי בשל חוסר האמינות של מרשם האוכלוסין לא ניתן לקבוע את יהדותו של הילד. כל זאת בניגוד לחוות דעת הלכתית שהוצגה בפניו מטעם היחידה למשפט עברי במשרד המשפטים, ובלי לנמק יתר על המידה. ההשלכות העתידיות לכך כמובן משמעותיות: הילד צריך להתגייר (גם אם מספק), ואם לא יעשה זאת – לא יוכר כיהודי ובבוא העת הוא לא יוכל להינשא בארץ כדת משה וישראל.

במקרה הנוכחי מדובר בספק על גבי ספק (בשפה ההלכתית: "ספק-ספיקא") ואף פחות מכך: כאמור, יש ספק האם ילד הנולד לתורמת ביצית לא יהודייה ולאם נושאת יהודייה נחשב כיהודי, ולפיכך, גם אם ברור היה לנו שתורמת הביצית איננה יהודייה – ספק אם הילד כלל צריך גיור. ואף אם נאמר שיש להחמיר ולדרוש גיור מספק במצב כזה, במקרה הנדון הדברים שונים: רוב רובן של תורמות הביצית בארץ הן יהודיות, והספק שמא מדובר בתורמת ביצית שלמעשה איננה יהודייה – קלוש למדי. נכון שיש הרשומות במרשם האוכלוסין כיהודיות אך אינן יהודיות על פי ההלכה (כפי שטען בית הדין), אולם מספרן היחסי של אלו זניח, והחשש שמא מדובר בתורמת ביצית שאיננה יהודייה הוא חשש רחוק ביותר.

מדוע אימץ אפוא בית הדין קו מחמיר למדי? האם התעלמותו של בית הדין מההשלכות של החלטתו אינה אלא מסווה להכרעה אידיאולוגית (ויהיו שיאמרו: פוליטית)? ואולי עלינו לשאול דווקא מן הצד השני – מדוע לא? מדוע לא נלך "על הצד הבטוח", ונוודא את יהדותו של הילד הנולד?

ההסבר ה"פוליטי" כמעט מתבקש: בית הדין מעוניין להרחיב את סמכויותיו ולפקח על הליכים של תרומת ביציות (ובמידת האפשר גם על מרשם האוכלוסין), גם במקום שבו הדברים אינם הכרחיים. מאבקי סמכות מלווים את דיני המשפחה בישראל מזה עשורים, ותהיה זו דוגמה נוספת לכך. אלא שהסבר בכיוון זה, מכעיס ככל שיהיה, איננו קונסטרוקטיבי בעיניי. הוא מחמיץ רבדים נוספים, חשובים לא פחות, הנוגעים למדיניות חברתית-הלכתית בחברה משתנה. רבדים שאף בית הדין עצמו, מנקודת מבט הלכתית ומתוך אינטרס מוסדי, יכול וצריך להסכים עימם.

טכנולוגיות פריון מלאכותיות הופכות רווחות יותר ויותר. יש בהן מענה לזוגות רבים שבעבר לא היה ביכולתם להביא ילד לעולם, וכעת הרפואה המודרנית מאפשרת להם זאת. ברם, ההסתייעות באדם שלישי (פונדקאית או תורמת ביצית) איננה פשוטה לשני הצדדים. בעולם גלובלי, היא מערבת לעיתים גורמים מחוץ לישראל. ואף בתוך החברה הישראלית, מדובר בצעד מורכב הנעשה במסירות נפש וגוף, ודורש מחיר לא קל. בתרומת ביציות, לעיתים האנונימיות חשובה להצלחת התהליך ולהסכמה של משתתפיו ליטול בו חלק.

האם המציאות החברתית המשתנה צריכה להיות שיקול הלכתי? בית הדין הרבני יכול לטעון כי עליו לחוש לכל ספק קל שבקלים. אולם מה תהיה ההשלכה של פסיקה כזו? היא לא תצמצם את השימוש בטכנולוגיות הפריון המלאכותיות, אך ככל שיוטלו מגבלות לא הכרחיות על משפחות כאלו, יתרבו ילדים שמעמדם מסופק: הם לא יוגדרו בוודאות כיהודים, ובעתיד – לא יוכלו להינשא כדת משה וישראל בלי לעבור תהליך של גיור. האם יצירה מכוונת שכזו של "ספקות" היא אינטרס הלכתי?

בית הדין עשוי להציג עצמו כשומר הסף, אולם לטעמי, פסיקתו איננה מונעת את כניסתה של הבעיה לסף דלתנו, אלא אדרבה – היא יוצרת את הבעיה. במקום בו ניתן היה להסיר את החששות מנקודת מבט הלכתית ולקבוע כי יש לסמוך על יהדותו של הנולד, בית הדין מעורר מרבצם ספקות על גבי ספקות, ובכך הוא מעמיק את הבעיה החברתית במקום לסייע בפתרונה.

אין כמעט נושא שאין לגביו מחלוקת, כתב הרב שלמה דיכובסקי בעת שפרש מבית הדין הגדול, ובכל זאת על הדיינים להכריע, גם אם ההכרעה איננה "גלאט". בית הדין נדרש לזהות, האם החמרה במצב מסויים לא תביא בסופו של דבר לתקלה חמורה יותר ולחורבן, ולשם כך, כדברי הרב דיכובסקי, יש "לקחת אחריות ולקחת סיכונים".

בית שמאי ובית הלל נחלקו מה דינו של מי שחציו עבד וחציו בן חורין (משנה, גיטין ד, ה) – האם עליו לעבוד את רבו יום אחד וביום השני הוא לעצמו, כדעת בית הלל, או שכופים את אדונו לשחררו, כדעת בית שמאי, שהרי "תיקנתם את רבו" אך "את עצמו לא תיקנתם". באנלוגיה למחלוקת זו, החלטת בית הדין יוצרת מצוקה חדשה, לפרט ולחברה, אותם היא מציבה במצב מסופק שאין בו הכרעה. מצוקה זו איננה אלא מצב שבו "את עצמו לא תיקנתם". כידוע, בשל כך שינו בית הלל את דעתם: "וחזרו בית הלל להורות כבית שמאי".

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics