תמכו בנו
מתן תורה וחשיבותה של המדינה
לאורך תולדותיה האמינו רבים שהתכלית היסודית של הקמת המדינה היתה לשים קץ לסבל היהודי על ידי הענקת בית לאומי ליהודים. תפיסה זו פגומה. אמנם לסבל שידעו היהודים נודע תפקיד מרכזי בכמיהה לעצמאות, אבל תפיסת המדינה כמקלט מחמיצה את מלוא משמעותה של לידת ישראל

תיקון ליל שבועות במכון הרטמן:

”אנוכי ה’ אלוהיך: האמונה באלוהים והחיים היהודיים“

לאורך תולדותיה האמינו רבים שהתכלית היסודית של הקמת המדינה היתה לשים קץ לסבל היהודי על ידי הענקת בית לאומי ליהודים. תפיסה זו פגומה. אמנם לסבל שידעו היהודים נודע תפקיד מרכזי בכמיהה לעצמאות, אבל תפיסת המדינה כמקלט מחמיצה את מלוא משמעותה של לידת ישראל.

המהפכה הציונית הושפעה עמוקות מהחלום על היהודי החדש, על שינויה מן הבסיס של הנפש היהודית. השיבה לארץ נחזתה לא רק במונחים של ביטחון פיזי, אלא גם כתהליך ריפוי שישחרר את היהודים מן הדימוי העצמי השלילי שהם הפנימו במשך דורות של דיכוי והיעדר כוח. התנועה הציונית, על אף שהיתה חילונית ולעיתים אף אתיאיסטית, היתה אמורה להציע טיפוס יהודי חדש.

עם זאת, ישראל מזמינה רגשות אידיאולוגיים עזים משום שהיא מחברת יהודים לזיכרונותיהם ההיסטוריים ולשאיפותיהם הלאומיות. מבחינה יהודית, אי אפשר להתייחס לישראל או להתגורר בה בלי להיות מושפע מנבואות ישעיהו ועמוס, מהלהט של רבי עקיבא או מהכמיהה היהודית עתיקת הימים לשוב לירושלים, העיר שבה ניבאו הנביאים את התגשמות הצדק והאנושיות.

אין זה מפתיע שסוגיות בוערות של ביטחון וכלכלה אינן ממלאות את סדר היום של הישראלים. למתבונן מן החוץ נראה מוזר שמדינה נלחמת ונצורה שקועה דרך קבע במחלוקות פנימיות שאינן קשורות לענייני ביטחון והישרדות. כך, למשל, ממשלות שלמות קמות ונופלות על סוגיות הקשורות ליישום ההלכה.

אך השיבה לארץ לא שיקמה רק חלק מתנאי הקיום – אלא גם סיפקה ליהודים הזדמנות מרתקת להתחבר מחדש לחלק מהמאפיינים הבולטים של יסודותיהם התנ"כיים. אפשר לאפיין שלוש גישות מרכזיות בהגות הציונית להקמת מדינת ישראל: הציונות החילונית, אנטי־ציונות דתית, ציונות דתית משיחית.

הראשונה, החילונית, פסלה את ההמתנה לגאולה ולימדה שההיסטוריה תשתנה רק אם היהודים ייטלו אחריות על עתידם. תפיסה זו עמדה בסתירה גמורה לתפיסה התנ"כית, שלפיה היהודים לא היו אדונים להיסטוריה שלהם.

מול הגישה הציונית, בצידה הקיצוני של קשת הדעות, נמצאות קבוצות חרדיות המכחישות את קיומו של כל ערך דתי חיובי במדינת ישראל. לפי קבוצות אלה, הבית השלישי לא יכול לעלות מתוך התפתחויות בעולם החילוני, אלא רק מתוך התערבותו הגואלת של אלוהים בהיסטוריה.

בהיפוך גמור לגישה הדתית האנטי־ציונית נמצאים המעלים את ישראל על נס בהקשר ההיסטורי־יהודי של משיחיות וגאולה. מבחינתם, לידתה של ישראל מייצגת את קץ הגלות ואת תחילת התגשמות חזון הנביאים של ההיסטוריה היהודית. מייצגהּ המפורסם ביותר של גישה זו היה הרב קוק. אף שהציונים החילוניים האמינו שהמאמצים שלהם יולידו מדינה יהודית סוציאליסטית שבה היהדות תהיה אנכרוניזם, הרב קוק האמין שאלוהים יטה את מהלך האירועים כדי שהיהודים ייהפכו ל"ממלכת כוהנים וגוי קדוש". ההשלכות הפוליטיות של הנחות אלו התחוורו רק לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר הכוח הפוטנציאלי של הגעגועים המשיחיים השתחרר בקרב מספר גדול של יהודים דתיים. התפשטות השליטה הישראלית על רוב הארץ המובטחת נתפסה כאישור לכך שהקמת המלכות המשיחית יצאה לדרך. הבהלה להקמת התנחלויות במקומות רבים נבעה מתוך הנחה שקיבוץ הגלויות עוד מעט ויציף את ישראל.

אנחנו נמצאים עתה ערב חג השבועות, חג מתן תורה, הרגע שבו קיבל העם את התורה והתגבש יחדיו. בעצם הברית בין העם לאלוהיו, הגביל אלוהים את מעורבותו בחיי האומה. לפיכך המשמעות הדרמטית של הקמת המדינה היא שלב חדש ומרתק בתהליך שהחל בסיני. כפי שהתלמוד שיחרר את האינטלקט כדי לפרש את התורה, הפכה הציונות את האומה לאחראית על עצמה מבחינה פוליטית לקידום קיבוץ הגלויות ולקומם מחדש את ישראל כאומה הפועלת בתוך ההיסטוריה, בלי להסתמך על התפרצות אלוהית לתוך ההיסטוריה האנושית.

עתיד היהדות תלוי ביכולתנו לגלות דרכים משמעותיות להתייחס לאהבת אלוהים ולכוחו בעולם, שבו ההיסטוריה, כמו התורה, איננה בשמיים.

פורסם לראשונה ב" ישראל היום "

השארת תגובה