תמכו בנו
הפיתרון של בית המדרש והמהפכה הצרפתית לניתוץ פסלים
במקום להשמיד ולהרוס פסלים או טקסטים מהעבר, אפשר להסיט אותם מהקשרם המקורי ובכך לעקר אותם ממשמעותם הפשוטה - כך שיתאימו לתפיסות חדשות יותר

אחת התופעות המדוברות ביותר במחאות שפרצו בארצות הברית מאז רציחתו של ג'ורג' פלויד במיניאפוליס הייתה גל מקרים של השחתת פסלים ואנדרטאות. בעקבות הזעם העממי של מחאתBlack Lives Matter הסירו גם מוסדות רשמיים פסלים של דמויות שנתפסו בעבר כמופת, סמל וחזון, אך כעת מוקעות כמדכאות וגזעניות.

הרגישות החדשה והמבורכת נוסקת מעבר לדיון ביקורתי בדמויות ההיסטוריות עצמן ונוגעת גם באופני הייצוג  שלהן: מוזיאון הטבע בניו יורק הודיע לאחרונה כי יסיר את פסלו של תאודור רוזוולט המוצב בכניסה למקום, שכן הוא מציג את הנשיא לשעבר רוכב על סוס בעוד שלצידו צועדים גבר שחור וגבר ילידי, מה שמשווה להם נחיתות. יתרה מזאת, הדיון מתרחב גם מעבר לדיון בפסלים: אוניברסיטת פרינסטון הודיעה לאחרונה שתסיר מבית הספר למדיניות ציבורית וממבנה נוסף באוניברסיטה את שמו של וודרו וילסון, הנשיא ה-28 של ארה"ב וחתן פרס נובל לשלום מאחר ש"חשיבתו והמדיניות הגזענית של הנשיא לשעבר הופכת את שמו ללא הולם".

ניתוץ פסלים (אִיקוֹנוֹקְלָאזֶם) נתפס עד לאחרונה כפרקטיקה שמאפיינת עולמות דתיים פונדמנטליסטיים. כך, בשנת 2011 זעק העולם אל מול השחתת פסלי הבודהה העתיקים באפגניסטן על ידי הטאליבן. גם ארגון דאעש הרס פסלים עתיקים מתקופת האימפריה הבבלית והאשורית, ואף איים להחריב את הכעבה, האבן השחורה במכה. ואולם בסיטואציה העכשווית, איקוֹנוֹקְלָאזם פוליטי הוא פרקטיקה שמאפיינת דווקא את השמאל הליברלי.

המהפכנים הצרפתים נקטו גישה שונה. במקום להרוס חפצי קודש וחול של המשטר הישן, הם עיקרו אותם מתכליתם

אנדרטאות הן אובייקטים סימבוליים המשרתים קידום אידאולוגיה, ולכן סביר מאוד להסיר אותן כאשר הן אינן מבטאות עוד נרטיב מרכזי בחברה. ללא ספק, יש פסלים וסמלים שלא נכון להשלים עם קיומם במרחב הציבורי. אולם הבעיה במחיקת דמויות וסמלים מן העבר נעוצה באנכרוניזם הקיים בשיפוט התנהלותם של מנהיגים בעבר על יסוד ערכי ההווה וכן בחוסר סובלנות למורכבות האנושית.

בפועל, ההשפעה הממשית של פעולות מחיקה על המציאות החברתית והפוליטית – במיוחד כאשר הן אינן מלוות בעשייה חינוכית ופוליטית עמוקה ומתמשכת – אובדת לעיתים קרובות. הנה למשל, פסלו של מייסד הקג"ב שניצב בעבר בחזית מפקדת הארגון במוסקבה הופל על ידי מפגינים בשנת 1991, אבל כ-30 שנה לאחר מכן עומד בראש המדינה רודן שהיה בעצמו קצין באותו מוסד שאותו ביקשה המהפכה לקעקע.

הולדת האמנות

לעומת פרקטיקת הניתוץ, אפשרות אחרת להתמודדות עם עבר בעייתי מציע המוזיאון. בתור המוסד המרכזי המשמר אובייקטים מהעבר, מאפשר המוזיאון רפלקסיה ללא מחיקה. האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס הצביע על כך שתרבויות ללא מוזיאונים הן "תרבויות קרות", כאלו שנשארות תקועות בעבר. הן מנסות לשמר את זהותן ומתמידות בשחזור העבר מתוך פחד שמא יאבדו לחלוטין התרבות והזיכרון. לשיטתו של לוי-שטראוס, בעולם המודרני מאפשר המוזיאון להתנתק מהפחד הזה: העבר נשמר במוזיאון וכך אפשר לצעוד קדימה ללא חשש של איבוד הזיכרון.

המהפכה הצרפתית, המשמשת פרדיגמה מרכזית של מהפכנות, אמנם ערפה ראשים באכזריות, אבל את התרבות החומרית של העבר המלוכני היא לא השמידה. היא התיקה את הלובר, ארמון המלוכה, על האובייקטים ויצירות האמנות שבו והפכה אותו למוזיאון. המוזיאון הוא אפוא בית הקברות של תרבות העבר, ובכך הוא מאפשר לשמר אותה, תוך הסטת היצירה מהממדים הפונקציונליים שלה אל עבר מבט אסתטי.

לדברי תאורטיקן האמנות בוריס גרוייס, מקורה של האסתטיזציה האמנותית נעוץ בהחלטות שקיבלה הממשלה המהפכנית של צרפת בנוגע לחפצים שירשה מהמשטר הישן. גרוייס מסביר כי חילופי משטר – ובפרט שינוי רדיקלי כמו המהפכה הצרפתית – מלווים בדרך כלל בגל של ניתוץ מזבחות. כך היה עם עליית הפרוטסטנטיות בכיבוש אמריקה בידי ספרד, או בנפילת המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה. לעומת זאת, המהפכנים הצרפתים נקטו גישה שונה: "במקום להרוס חפצי קודש וחול של המשטר הישן, הם עיקרו אותם מתכליתם".

שברים וטלטלות הם אלמנטים הכרחיים בתרבות שמבקשת לצמוח ולהתפתח. במוזיאוןהם אינם מייצרים נזק, לפחות לא נזק בלתי הפיך

המהפכה הצרפתית שינתה מן היסוד את התנאים שבאמצעותם אנו מתבוננים על יצירות אמנות: "מהלך מהפכני אלים זה של אסתטיזציית המשטר הישן הוא מקור האומנות כפי שאנו מכירים אותה היום. לפני המהפכה הצרפתית, לא היתה אומנות – היה רק עיצוב. לאחר המהפכה הצרפתית נולדה האומנות – על ערש הדווי של העיצוב". פרקטיקת האסתטיזציה מהווה אם כן צורה רדיקלית של מוות. באופן פרדוקסלי, דווקא היא זו שמאפשרת את המשך התפתחות החיים, הרבה יותר מאשר ניתוץ המזבחות הישן.

ערוות המוזיאון

אלא שמוזיאונים אינם רק חונטים את העבר בעבור ההווה והעתיד, אלא משמשים גם כמרחב המשמר מבני כוח וסדרים סימבוליים מהעבר. לכן, אמנים רבים עוסקים כיום במה שמכונה "ביקורת מוסדית" (Institutional Critique). יוצרים כאלה פועלים לא פעם בתוך המוזיאון עצמו, תוך שהם מבקשים לחשוף את ערוותו.

אחד האומנים הבולטים בתחום זה הוא פרד וילסון האפרו-אמריקאי. וילסון הוא אומן חשוב, המקבל הזמנות ממוזיאונים כדי לאצור בהם תערוכות מאוספיהם. התערוכות שהוא אוצר בדרך כלל משדדות מערכות; הוא מנסה לחשוף את הסבטקסט ואת הלא-מודע של המערכת המוסדית המוזיאלית ולשאול עליה שאלות.

דוגמה לעבודה מפורסמת שלו, שהוצגה במוזיאון היסטורי פריפריאלי בארצות הברית, היא ויטרינה שהציב תחת הכותרת "כלי מתכת 1793–1880". בוויטרינה הוצבו כלי הכסף המפוארים שמוצגים במוזיאון בדרך כלל, ולצידם הציב האמן אזיקים, כאלה שבעליהם המקוריים של כלי הכסף השתמשו בהם בעבר כדי לשעבד את עבדיהם האפריקאים. העבודה מזכירה כיצד צברו אותם אנשים את הונם, אותו הון שעומד בבסיס האוסף המוזיאלי.

המסורת היהודית עוסקת תדיר ביצירת משמעות חדשה לסימנים ישנים, במקום למחוק אותם

בראיון שקיים האוצר מוריץ ברגר עם וילסון, הסביר האמן את דרך עבודתו ואת כוונותיו האוצרותיות: באמצעות העבודה במוזיאון הוא בוחן שאלות תרבותיות רחבות שמעבר למוזיאון. לדבריו, שברים וטלטלות הם אלמנטים הכרחיים בתרבות שמבקשת לצמוח ולהתפתח. אומנות היא מרחב מצוין לייצר בו טלטלות כאלו, מכיוון שבעולם האומנות בכלל ,ובמוזיאון עצמו בפרט, שברים וטלטלות אינם מייצרים נזק, לפחות לא נזק בלתי הפיך.

לחדש את הישן

אפשר לראות בייצור טלטלות וסימון מורכבויות בתוך המסגרת הקיימת, כפי שעושה וילסון, מעין עשייה מדרשית. הפרקטיקה היהודית המסורתית של המדרש מציבה שאלות על הטקסט הקאנוני וקוראת אותו מחדש, והיא שמאפשרת למצוא בכל דור משמעויות חדשות ורלוונטיות בטקסטים העתיקים.

למעשה, המסורת היהודית עוסקת תדיר ביצירת משמעות חדשה לסימנים ישנים, במקום למחוק אותם. כך, ישנם "פסוקים הנקראים ואינם מִתרגמים" (משנה מגילה, ד י) או כאלה שחז"ל הורו עליהם שלא ייקראו כלל בציבור. טקסטים אלו יישארו לעולם בקורפוס הכתובים המקודשים, אבל אין זה אומר שראוי להעלותם על נס בציבור.

המדרש מרחיק לכת מעבר לכך, כשהוא מעקר את הטקסט המקורי ממשמעותו הראשונית ומציע בו נקודת מבט חדשה. שלום שפיגל, חוקר הפיוט והספרות העברית, המשיל את היווצרות המדרש לתהליך היווצרותה של פנינה: כפי שהפנינה נוצרת כאשר גוף זר חודר לצדף, המדרש נולד מן הצרימות וההפרעות בטקסט.

הפרקטיקה היהודית הפרשנית, המוסד המוזיאלי ותחום האוצרות מציעים אלטרנטיבות שונות לאיקונוקלזם. במקום להשמיד ולהרוס הם מציעים לאסוף ולבחון: עצם ההעתקה של אובייקטים מהעבר למוזיאון מסיטה אותם מהקשרם המקורי ועשויה לעקר אותם ממשמעותם הפשוטה כסוכני תרבות המקדמים רשע.

אם להשתמש במילותיו של וילסון, מכיוון ש"עולם האומנות הוא אחד המקומות הבטוחים ביותר לעשות בו ניסיונות מסוכנים", בכוחן של פרקטיקות אוצרותיות דרשניות, המאפשרות בחינה מחודשת של החברה, לייצר סדנה חתרנית של התרבות. עשייה חתרנית זו עשויה להצעיד את התרבות למקומות חדשים.

השארת תגובה