נוכח העצב האדיר של אחד עשר החודשים האחרונים, והסבל שדומה שאינו יודע גבולות, אני מתקשה להקדיש תשומת לב לכך שחודש אלול מתחיל השבוע.

אך השנה היהודית מתקדמת, באופן בלתי נמנע, ואני מחפשת נחמה ומשמעות בשני מנהגים שסייעו לי בעבר להתכונן לשנה החדשה. המנהג הראשון הוא כתיבת "כותרת הספר שלי", לטובת טקס משפחתי שיצרנו לפני שנים כדי להקל על עבודת חשבון הנפש, הכפרה והתקווה, העומדת בלב הימים הנוראים. התפילות של ראש השנה ויום כיפור קושרות את תהליך התשובה, החזרה שלנו לעצמי הטוב ביותר של כל אחד ואחת מאיתנו, לרצון "להיכתב בספר החיים". סביב המטאפורה זו, של כתיבה בספר החיים, משפחתי מתכנסת מדי שנה סביב שולחן החג של ראש השנה כדי לשתף בכותרות "ספר החיים" האישי של כל אחד ואחת, לשתף בשאיפות לצמיחה וברצון לקחת אחריות על עצמנו בשנה הקרובה.

המשימה השנייה שלי היא להסיר את האבק מהשופר ולהשמיע את התקיעה הראשונה בו, כפי שאני עתידה לעשות כל בוקר בחודש אלול, עד שיגיעו החגים. כל יום אעצום את עיניי ואשתדל להשמיע את הקולות שאליהם הושווה קול השופר בתלמוד: קול בכייה של שרה על יצחק; קול ענות מלחמה; קול השופר שהעיד על נוכחות האל בהר סיני; קול הקריאה לצדק המפלח את היקום, את קשיות לבנו, ואת לבבות מנהיגינו הפוליטיים ומעורר בנו תחושה מחודשת של תכלית. אני מקווה שהקולות הללו יכינו אותי, פיזית ורוחנית, למאה התקיעות, התרועות והשברים שיושמעו בחגים.

בעבר, כל אחד מהטקסים הללו נתן לי תקווה; תקווה שהשינוי אפשרי, שאוכל לעשות טוב יותר, שביחד נוכל לעשות טוב יותר. שעתיד טוב יותר הוא אפשרי.

אבל כמו רבים אחרים, באלול הזה אני מתקשה לגייס תקווה. באלול אשתקד לא היינו יכולים לדמיין את האתגרים של השנה האחרונה: טבח שבעה באוקטובר, המלחמה הארוכה וההרסנית בעזה, אובדן חברים ובני ברית, השסע והקיטוב בתוך הקהילה היהודית, העלייה באנטישמיות. כל זה מתווסף למה שמעסיק אותנו ממילא בעולמנו: רעב, עוני, חסרי בית ושינויי האקלים. התקווה הופכת חמקמקה ברגעים הטובים, וכשהציניות משתלטת עלינו – אנו חשים שהיא נאיבית.

ברגע זה קשה לנו לדמיין עתיד טוב יותר. התקווה דורשת מאיתנו לפנות מקום לאפשרות שיש מגוון עתידים טובים יותר שעדיין לא התנסינו בהם, ואולי אפילו אין בכוחנו לדמיין. התקווה דורשת שנכיר בכך שמה שנראה כמו תוצאות קטסטרופליות והכרחיות למתרחש הוא לא באמת בלתי נמנע. התקווה מצווה עלינו ענווה – להכיר בכך שהעתיד באמת עלום בפנינו, והיא מצווה עלינו חוצפה – להבין שיש לנו תפקיד בעיצובו של אותו עתיד. בשורש המילה תקווה נמצאת המילה "קו": הדמיון האנושי, הכוונה, הפעולה, מותחים קו בין ההווה הזה לבין העתיד הטוב יותר שאליו אנחנו מייחלים.

הרבה פעמים מבלבלים בין מושג האופטימיות ומושג התקווה", אומר הרב יונתן סאקס. "הם נשמעים דומים, אבל למעשה הם שונים מאוד. אופטימיות היא האמונה שהמצב ישתפר. תקווה היא האמונה שאם נעבוד קשה מספיק ביחד, נוכל לשפר אותו. כדי להיות אופטימי לא צריך אומץ, רק מידה של נאיביות. אבל כדי שתהיה תקווה – נחוץ הרבה מאוד אומץ… והתקווה היא מה שמשנה את המצב האנושי.

בספרה Hope in the Dark מדגישה רבקה סולניט את מקומה החיוני של התקווה בעבודת האקטיביזם החברתי. היא מביאה דוגמאות רבות לתקופות בהן העתיד (שהיום הוא כבר ההיסטוריה) התגלגל בדרכים שהיו בלתי נתפסות באותו זמן בזכות הדמיון, לקיחת האחריות ויכולת ההתארגנות של אנשים שאחזו בתקווה. "התקווה ממקמת את עצמה בהנחה שאיננו יודעות מה יקרה", כותבת סולניט, "וכי במרחבי אי הוודאות נוצר מקום לפעול".

חודש אלול הוא תזכורת: איננו יודעים מה יילד יום, אבל בידינו הכלים – האישיים והקולקטיביים – לעצב את העתיד. התרגול המובנה במחזור החגים היהודיים, של חשבון נפש על השנה שחלפה יחד עם דמיון לשנה הקרובה, מאפשר לנו את "מרחב האי-ודאות" עליו כותבת סולניט, המרחב שיכול לעורר תקווה ולהניע אותנו לפעולה.

אני נשענת על שני טקסי אלול האישיים שלי כדי לייצר את תהליך חשבון הנפש והדמיון. לכל אחד מאיתנו יש כלים משלנו ליצירת מרחבי רפלקסיה: יומן, קריאה, שיחה עם  חבר או האזנה למוזיקה. יש לנו דרכים שונות ליצירת מרחב לחשיבה ולדמיון, המאפשרים גם את התקווה וגם את הפעולה הנגזרת ממנה. התקווה שלנו חשובה גם לאחרים, יש בה יכולת לעורר גם בהם השראה. אנחנו יכולים להחזיק למענם את מרחב האפשרויות ברגעים שבהם הם מיואשים, והם יכולים לעשות אותו הדבר למעננו.

חשבון הנפש של אלול דוחף אותנו להעיר את עצמנו לאפשרויות חדשות גם מול ייאוש, עייפות, כעס וחוסר אונים. ההתעוררות הזו, והתקווה הזו – הן שמאפשרות לנו לפעול.

אחשוב על כותרת לספר החיים שלי כשאתקע בשופר כל בוקר באלול. אני חותרת לכך שהכותרת שלו תהיה "תקווה".