לפני זמן לא רב ישבתי בפורום חרדי ברובו, שעסק בחברה החרדית ובשאלת השתלבותה בשוק העבודה, בצבא, ובהשכלה. אחד המשתתפים, בעצמו חרדי עובד, היה תקיף מאוד בגישתו בעד הטלת סנקציות ואכיפתן, העדפת 'מקלות' על 'גזרים', נגד הרחבת ההפרדה המגדרית באקדמיה, ועוד. בהפסקת הקפה התפתחה בינינו שיחה על הלחימה בעזה – ואותו אדם טען בקול שליו שבעיניו יש לעשות טרנספר כפוי של תושבי הרצועה.
נדמה שבאירוע הנקודתי הזה מסתתרת אחת השאלות הבוערות בחברה הישראלית: באיזו מידה מתקיים "משחק-סכום-אפס", כלומר שבזירה אחת אדם הוא לוחמני ובאחר הוא פייסן – ובאיזו מידה העמדות הן עקביות כנִציות או כיוֹניות – הן פנימה כלפי החברה היהודית-ישראלית והן כלפי הסובבים אותנו.
החברה הישראלית מנהלת בו-זמנית כמה חזיתות, פנימיות וחיצוניות. במשך עשורים רבים הלך הרוח הרוח היה כזה של ניהול הסכסוכים, בלא הכרעה חותכת. בזירה הפנימית, היסודות לאסטרטגיה זו הונחו כבר בימי הקונגרס הציוני הראשון והמשיכו לגישה המפא"יניקית של הדגשת המכנה המשותף, נקיטה ב"עמימות בונה" ומציאות פתרונות נקודתיים שמאפשרים המשך שיתוף פעולה או לפחות חיים משותפים, תוך הימנעות מהכרעות גורפות. שיטתו הזהירה של נתניהו המשיכה מגמה זו.
בזירות החיצוניות המצב היה דומה: מול עזה היינו ברצף ארוך של סבבי לחימה שמעולם לא התיימרו להגיע לכדי הכרעה, מול לבנון נשמר מאזן אימה מאז 2006, ומול איראן התנהלה מערכה חשאית ארוכה שעד השנה לא הגיעה לתקיפה ישירה תוך נטילת אחריות.
אלא שהלך הרוח הזה השתנה עם הממשלה הנוכחית במגוון תחומים. כך למשל, מרגע ההכרזה על הרפורמה המשפטית, ניכר היה שהרטוריקה משתנה באופן חד ושיש כוונה לשנות את כללי המשחק באופן גורף. זה גם בדיוק מה שעורר את גל המחאה חסר התקדים כנגדה.
אירועי 7 באוקטובר פרצו על רקע מתחים אלה. לצד ההרגעה הזמנית, שהגיעה בדמות מסרי אחדות שהחזיקו מעמד כמה חודשים, מתחת לפני השטח הקרעים העמיקו עוד יותר, בין היתר בשל ההאשמות ההדדיות באחריות לאסון.
עם התמשכות המלחמה, חזרו הקולות המפולגים למרכז השיח, כשנוספות להם שאלות על מועד הבחירות הבאות, הקמת ועדת חקירה ממלכתית, סערת מינוי נשיא ביהמ"ש העליון, פיטורי ראש השב"כ, ועוד.
אם נמשיך ונביט על הזירות הפנימיות והחיצוניות יחד, עולה החשש שלאור ההצלחה של מבצע 'חיצי הצפון' בלבנון ומבצע 'עם כלביא' באיראן, משהו עשוי להשתנות בדמיון הפוליטי של חלק מהישראלים: בהחלט יש סיבה לחשוש שסנטימנט ההכרעה הגורפת ישוכפל כעת גם כלפי פנים.
למי שמתנגדים לכיבוש עזה, לשיטוח שלה ולטרנספר כפוי של אוכלוסייתה, ישנם טיעונים רבים וכבדי משקל: המחיר בחיי חיילינו, המחיר בחיי החטופים, המחיר בפגיעה בבלתי-מעורבים בצד העזתי, המחיר עבור הכלכלה הישראלית, השחיקה הפסיכולוגית והשחיקה המוסרית של החברה הישראלית, ועוד. כל אחד מאלה אמנם מצדיק דיון נרחב בפני עצמו, אבל כאן אני מבקש להצביע על טיעון נוסף: האם מי ש"מזרבב" את עזה – כביטוי שהפך רווח לשיטוח הרצועה, על שם הרב אברהם זרביב, מפעיל D9 ברצועה – לא יבקש לאחר מכן גם "לזרבב" את תל-אביב? איך ייראה הסיבוב הבא של הפולמוס הציבורי על תפילות בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי? האם יהיה מי שיפנה מ"ההתנחלות בלבבות" ו"דרכי נועם" לאסטרטגיות אחרות?
ישנה מחלוקת בשאלה אם ניתן להכריע ויכוחים באמצעות שימוש בכוח, ומחלוקת ותיקה אחרת בשאלה אם ראוי לעשות כך. בקרב מחייבי השימוש בכוח, יש הסבורים שניתן וראוי להכריע בכוח את אויבינו החיצוניים, אך בתוך החברה הישראלית זה פסול, ויש להידבר. אלא שלא בטוח שההבחנה הזו תעמוד – אם וכאשר יגיע הפיתוי להשתמש במה שהוכח, אולי, ככלי אפקטיבי.
ההיסטוריה הקרובה והרחוקה שלנו יודעת ללמד שלא צריך הרבה בשביל לראות גם בקבוצות בתוך החברה כמי שאינו "אחיך".
