"המערכת הפוליטית שאנחנו שואפים לחיות בתוכה בעצם לא יכולה לעבוד בצורה מוצלחת וא אפילו להחזיק מעמד בלי אחווה," זו התזה שבה פתח ד"ר אלון שלו את שיחתו עם אלכס צייטלין. "זה נשמע אולי מובן מאליו, אבל זה יכול לפתור בעיה יסודית בפוליטיקה. כשיש אנשים וקבוצות שונות, שכל אחד מהם רוצה לקדם מדיניות שונה, עולה השאלה: איך מחליטים? המושג 'אחווה' הוא מושג מפתח."

השיחה בין השניים התקיימה במסגרת סדרה חדשה – "שש אחרי המלחמה" – בערוצו של צייטלין "באים אל הפרופסורים", שתעסוק בשאלות הקשורות למה צריך להשתנות בישראל אחרי מלחמה.

שלו דיבר על הפיתוי המובנה שבמערכת הפוליטית הדמוקרטית, שלכאורה נשענת על כללים, שלא לשחק על פיהם: "תאר לעצמך מצב שבו אני מאמין שאני יכול לרמות, לנצל עמדה של כוח או לשנות את חוקי המשחק כך שתהיה הטיה לטובתי. הפיתוי הזה הוא טבעי ואנושי, וכל אדם עשוי לחוש אותו." לדעתו של שלו, האחווה היא כוח נגדי לפיתוי הזה: "כשיש מידה מינימלית של אכפתיות הדדית בין אזרחים, יש סיכוי אמיתי שאנשים יתייחסו זה לזה בשוויון, אפילו עד כדי כך שאני מוכן לקבל הפסד לצד השני."

האחווה היא מטאפורה ששאולה מדגם המשפחה: "גם במשפחות יש לפעמים ריבוי דעות ואינטרסים מנוגדים. אבל מה שמאפיין את היחידה המשפחתית הוא שהפרטים בה לא מעוניינים בהכרעה, וודאי שאינם רוצים לפלוט את הצד שכנגד. ולא רק שאינני רוצה שהיריב שלי יעזוב את המשפחה, אני גם לא רוצה שהוא יהיה אומלל. לכן, חשוב לי שהוא לא תמיד יפסיד, ואפילו אם דעתו מנוגדת לשלי, או שהאינטרסים שלו סותרים את שלי."

המושג "אחווה" עדיף בעיני שלו על המושג "אחדות": "רבים מתנגדים לדיבורים מהסוג שאני מציע, מפני שהם שומעים בזה קריאה ל'אחדות', ורואים בכך ניסיון להשתקה. לעיתים זה באמת יכול לשמש כניסיון כזה. אבל האחווה, כפי שניסיתי לתאר אותה כאן, אינה מיועדת להשתיק ויכוחים, אלא בדיוק להפך, היא מאפשרת ניהול ויכוחים בצורה בריאה. אם אני דורש ממך לוותר על מי שאתה, על האמונות שלך ועל הערכים שלך כדי שנהיה מאוחדים – זו לא אחווה אמיתית.

"כולנו יכולים לחיות חיים טובים מאושרים שאף אחד לא צריך להיות אומלל מזה שהמדינה כל הזמן מתנהלת בניגוד למה שהוא היה רוצה."