פרנץ רוזנצווייג

יחסו המורכב של הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצווייג ליהדות הוליד הגות מעמיקה המבקשת להבין את ייחודיותה של היהדות ואת תרומתה לעולם. ד"ר ליאון וינר דאו מתאר את "נגיעת הנצח" אותה מעניקה היהדות לעולם לפי רוזנצווייג – הן בעצם קיומו של העם היהודי והן באורח חייו

מערכת היחסים בין הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצווייג (1886 – 1929) לבין היהדות הינה מרתקת וסבוכה. רוזנצווייג גדל במשפחה יהודית ליברלית ומתבוללת, ועמדת המוצא שלו כלפי היהדות היתה של ניכור וריחוק. כידוע, באמצע שנות העשרים של חייו התכוון רוזנצווייג להתנצר בכדי להיחלץ מבוץ הניהיליזם על-ידי הנכחת האל בחייו, אך לבסוף חזר בו מהחלטתו ותבע את יהדותו כחלק מרכזי בזהותו.

כפועל יוצא של חוויית הניכור הראשונית מהיהדות, כאשר העמיק רוזנצווייג בעולם היהודי הוא עיצב תפיסה קיומית לפיה על האדם לפגוש את יהדותו שלו כשהוא מביא אליה את אישיותו על כלל מרכיביה, את הביוגרפיה האישית שלו, את הידע הקודם שלו, ואת ערכיו והשקפותיו. מבחינתו, המפגש בין המסורת היהודית הקיימת לבין האדם על שלל מרכיביו ואישיותו הינו חיוני ואף מרכזי בהתהוות היהדות במהלך הדורות. במילים אחרות, היהדות אינה מוגדרת באופן אפריורי על-ידי סטנדרטים תאולוגיים או פילוסופיים, או לפי קריטריונים היסטוריים מסוימים; היהדות נרקמת ממה שיהודים עושים בפועל, כל עוד הדבר נוצר ממפגש חי בין האדם לבין המסורת היהודית החיה. לַמעשה היהודי בהווה ישנה קדימות על הפילוסופיה, התאולוגיה וההיסטוריה, והוא זה שמעצב את ההוויה היהודית.

במובן זה, מנגנון הבקרה של היהדות הוא היכולת של היהודי לממש את יהדותו. צווים שאין היהודי יכול לממשם לא יישארו חלק מהיהדות, ולעומת זאת, כל דבר שיהודי יכול להצמיח ממפגש עם המסורת ייכנס לתוך היהדות. אכן, לא ניתן להכחיש שלעתים ההלכה עצמה מפעילה מנגנון דומה. כך למשל, כאשר התלמוד הבבלי מצהיר על איסור לסחור עם עובדי עבודה זרה בשלושת הימים שלפני ואחרי חגם (בתחילת מסכת עבודה זרה), תוהים בעלי התוספות כיצד ייתכן שבפועל, באשכנז ובצרפת של המאה ה-12, היהודים כן נושאים ונותנים עם שכניהם הנוצריים במשך כל השבוע כולו. מתוך המצוקה הזאת, בה יהודים אינם יכולים לממש בפועל את ההלכה, מציעים התוספות פרשנות חילופית וחדשנית, לפיה הנצרות אינה נחשבת עבודה זרה מבחינה הלכתית.

בנסיונותיו לאפיין את היהדות ולהבין אותה לעומק, ערך רוזצווייג אבחנה חשובה ויסודית בין היהדות כפי שהיא נתפסת מבחוץ, לבין הקיום היהודי "מבפנים". המבט החיצוני מזהה את היהדות עם התופעה הסוציולוגית המכונה "העם היהודי". התכונה הבולטת ביותר של העם היהודי היא עצם המשך קיומו. העם היהודי ממשיך לשרוד, להישאר, להתקיים – וזה הדבר המיוחד ויוצא הדופן שבו. מכיוון שהוא מצליח בכך, ואינו נעלם או מתפוגג למרות המאורעות ההיסטוריים שפוקדים אותו, העם היהודי מכניס אלמנט של נצח, של אל-זמניות לתוך העולם. זאת, לדעת רוזנצווייג, תרומתה הגדולה של היהדות לעולם – נגיעה של הנצח בתוך מסגרת הזמן, דבר שאינו אפשרי עבור עמים אחרים שבניגוד לעם היהודי עוברים הזדקנות ובלות. לפיכך, טען רוזצווייג, "בזקנים ובילדים אנו חווים את יהדותנו ישירות"; שכן "בכך שהנכד והסב מביטים זה בזה, בו ברגע הם רואים אחד בשני את הנכד האחרון ואת הסב הראשון. בכך הנכד והסב הנם […] התגלמותו של העם הנצחי" (כוכב הגאולה [מוסד ביאליק, 1993], עמ' 366).

מלבד עצם קיומו ההיסטורי הנצחי, מצביע רוזנצווייג על אלמנטים נצחיים נוספים שהעם היהודי נושא על גבו. כך למשל היחס לשפה העברית כשפה נצחית, "שפת קודש" שאינה משתנה. גם ארץ ישראל מהווה מקור של געגוע נצחי: בעוד שאר העמים מכים שורש בקרקע, ובכך נכנסים לחוקיות של הזמן, התלישות הפיזית מאפשרת ליהודי להישאר בתוך הנצח (שכן, גם כאשר אנו גרים בפועל בארץ ישראל, מבחינת התורה הרי אנו תושבי עראי: "כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" [ויקרא כה כג]).

אפיון זה של היהדות מונגד אצל רוזנצוויג לנצרות. מול הסמל היהודי של הסנה הבוער מבלי להתכלות, המייצג מצב נצחי וקבוע של קיום, מרמז סמל הצלב על השאיפה להתפשטות ועל הרצון להתקדם ולגדול (זהו בעיניו גם ההסבר לכך שהיהדות אינה דת מסיון המבקשת לצרף אליה מאמינים חדשים, בניגוד לנצרות). עם זאת, רוזנצווייג הוא אחד מהוגי הדעות היהודיים המעטים שייחסו חשיבות דתית לנצרות. יחד עם תפיסתו לגבי חשיבותה המכרעת של היהדות בעולם, הוא ידע כי קיימות דרכים שונות ומגוונות לגעת באמת ולהנכיח את הגאולה בעולם, ויתרה מכך – הוא הבין שהיהדות לא תוכל לעשות הכל לבדה, וכי לנצרות תפקיד חשוב בתהליך זה.

לעומת התבוננות חיצונית זו, ההתבוננות "מבפנים" על הקיום היהודי קשורה לתוכן החיים היהודים עצמם, לאורח החיים היהודי, ובמילים אחרות – להלכה. לדידו של רוזנצווייג, ההבנה העמוקה של הקיום היהודי שמורה רק למי שנמצא "בפנים" ומקיים בפועל את אורח החיים היהודי. במחקר שלי על הגותו של רוזנצווייג התמקדתי בנושא זה, וביקשתי להראות שמבחינת רוזנצווייג גם ההלכה עצמה היא ניסיון להכניס את הנצח לתוך העולם, לתוך הזמן. כך בוודאי עולה מן האופן בו מנתח רוזנצווייג את מחזור השנה היהודי, אך לאמיתו של דבר – תופעה זו משתקפת בקיומה של כל מצווה ומצווה. כאשר יהודי מקיים מצווה הוא למעשה הופך את ההתגלות והציווי האלוהי שבסיני למשהו שמתרחש בהווה; הוא מנכיח את הנצח בקיום העכשווי.

נוסף על כך, רוזנצווייג מצביע על שני מומנטים עיקריים באורח החיים היהודי ההלכתי ועל היחס הראוי ביניהם. מחד עומדת מצוות אהבת ה', המהווה שורש של התורה כולה, ולצדה עומדת מצוות אהבת הרע. מבחינת רוזנצווייג, האדם הדתי נדרש למעבר מן האחת אל השנייה. רוזנצווייג מגנה את האדם המיסטי, הנתפס בעיניו כדמות שלילית מכיוון שהוא נשאר רק בחוויית העמידה מול האל ואינו ממשיך ופונה מתוך ההתגלות אל האחר. כנגד המיסטיקאי מעמיד רוזנצווייג את המצב המתוקן, בו ההתגלות עצמה מובילה את האדם מן המפגש עם האל למפגש עם העולם; או אז מתרחשת הגאולה – בפנייה של האדם אל האחר ואל העולם במטרה לתקן אותם.

השארת תגובה