פתיחה

בשנה וחצי האחרונות העולם כולו היה מצוי במשבר. מדינות, חברות, והסביבה הטבעית שלנו; השקפות עולם ואידיאולוגיות; וכמובן – בני האדם, שכל כך הרבה מהם נמצאים במשבר כלכלי, פסיכולוגי, חברתי או פוליטי. יש מי ששקעו עמוק מתחת לגלים הסוערים, יש מי שצפו מעליהם ויש מי שרוכבים על הגלים; יש מי שהפחד הקשיח את לבם ואילו אצל אחרים הלב נפתח והתרחב בתגובה למשבר.

במאמר זה אני מבקשת לדלות מתוך המקורות היהודיים כמה תמונות ודימויים של משבר כפי שהצטיירו לאורך מאות שנים. התמונות הללו, פרי הדמיון היהודי היוצר, יאפשרו לנו להרהר גם בתגובות אפשריות למשבר ובתהליכים של ריפוי בעקבות משבר. המשותף לתמונות ולדימויים שנפגוש הוא שהם נובעים מתוך המילה העברית "שבר" או "משבר", שלה פירושים רבים כבר במקרא.

שלושה 'משברים' במקרא

נקודת המוצא שלנו תהיה פסוקי המקרא, אבן הפינה של התרבות היהודית, שכבר בהם נוכל למצוא שלל משמעויות לשורש שב"ר. מתוכן אבקש לציין שלוש מרכזיות:

בראש ובראשונה קשורה המילה משבר לניפוץ של דבר מה שהיה שלם עד עתה. כך למשל שובר משה את הלוחות האלוהיים שקיבל על הר סיני. התורה האלוהית, המושלמת, מתנפצת לרסיסים: "וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" (שמות לב יט).

כאלה הם גם תיאורי ה"שבר" של חורבן ירושלים. כל מה שהיה מוכר ויקר התפרק ונשבר. היופי וההרמוניה המקדשיים, שהיו מקור הגאווה של הקיום היהודי ומרכז הכובד שלו, התנפצו לרסיסים. ישעיהו, נביא הנחמה הגדול של ישראל, מבקש לנסוך תקווה בלב העם. הוא מתאר את החורבן כ"שבר" ובעזרת שני דימויים יפהפיים ומנחמים מצייר את היום שבו יירפא אותו שבר יסודי – השבר ייחבש ויירפא, וה"שוד והשבר" לא יישמעו עוד: "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא" (ישעיה ל כו); "לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה" (ישעיה ס יח).

אולם השבר קשור במקרא למילה נוספת. הוא גם השרפרף שעליו כורעת היולדת בעת לידתה, ואף כינוי לצירי הלידה העזים ביותר, רגע לפני שהיילוד מגיח החוצה. אלו הם הרגעים המסתוריים והמסוכנים של סף החיים – בין מה שנחווה כמוות וכסוף לבין פריצתם של חיים חדשים. כאשר צבאות אשור צרים על ירושלים וחזקיהו המלך מבקש לתאר את האסון המתקרב והולך הוא משתמש בדימוי עוצמתי זה: "כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה" (ישעיה לז ג). בפירושו לפסוק מסביר רש"י כי המשבר הוא "שם מושב האשה הכורעת לילד", ואילו ר' דוד קמחי, הרד"ק, מפרט: "המשיל הצרה לאישה אשר יאחזוה חבליה, ובא הבן עד המשבר, והוא הרחם, מקום יציאת הוולד, כי אז חבליה יותר קשים כשהוולד קרוב לצאת".

משמעות שלישית הנגזרת מן השבר היא – הגלים והנחשולים הגדולים אשר בים. בתפילתו של יונה הנביא אנו מוצאים עדות פואטית עוצמתית שעל חוויית החנק תחת מִשברי הים הסוער. יונה מתאר כיצד הים בולע אותו: "וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי, כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ… אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי" (יונה ב ד-ו).

משבר הוא חלק מן האנושיות, וכולנו – כל בני האדם – עברנו או נעבור בחיינו משברים, לעתים קלים ולעתים כבדים ומוחצים. כמילותיה של אמילי דיקנסון, אנו נקרעים, ובכל זאת מסוגלים לשאת משברים קשים, כאב וסבל איומים. אנחנו לומדים שהספינה האנושית שלנו נבנתה כך שתוכל לצלוח את המִשברים הגדולים של מימי החיים הסוערים. אני מבקשת אפוא לשאוב מתוך ים המחשבה והדמיון היהודיים, כדי לפתוח נקודות מבט שונות אל דימויי היסוד המשבריים הללו ולנסות לשאוב מהם הוראה ונחמה.

Emily Dickinson

There is strength in proving
that it can be borne

Although it tear –

What are the sinews of such
cordage for

Except to bear

The ship might be of satin
had it not to fight –

To walk on seas require
scedar Feet

משבר כניפוץ

כדי להעמיק במשבר כשבירה וניפוץ של המצב הראשוני, נעיין בקטע מתוך אחד מסיפוריו של רבי נחמן, "מעשה מבעל תפילה". זה סיפור נפלא שרבי נחמן סיפר לחסידיו בערוב ימיו, בין השנים 1810-1808. גיבור הסיפור הוא "בעל תפילה", שבוחר לחיות רחוק מכל יישוב, מחוץ לסדר האנושי הרגיל. בעלילת הפנטזיה שטווה ר' נחמן, יוצא בעל התפילה בחיפוש אחר שותפים שיחברו אליו במשימה בעלת חשיבות עליונה: ממלכה ובה מלך ומלכה, נסיכה ושרים, התפרקה והתפזרה כתוצאה מסערה מסתורית, ועתה יש לכונן אותה מחדש ולחבר מחדש את חלקיה הפזורים. סיפור מעשה זה עשוי להתפרש באופנים רבים: כסיפור היסטורי על מצבם המקולקל של העמים; כרצון לתקן את העולם; כדרמה קוסמית על עולם האלוהות שנשבר ויש לתקנו; כביטוי למשאלה לרפא את הנפש האנושית בעזרת אינטגרציה בין חלקיה השונים.

הקטע שלפנינו הוא הרגע שבו ר' נחמן מתאר את הסערה הגדולה שפרצה במפתיע וקרעה לגזרים את הממלכה. האירוע הנורא נמסר מפי בעלי תפקידים חשובים בממלכה, שעולים מן ההריסות ונאלצים למצוא מחדש את מקומם בעולם שבור. אותם שרים מזכירים בדבריהם "יד" פלאית, מעין מפת דרכים ששימשה להתמצאות בעולם וליצירת קשרים בין מקומות שונים, שאבדה אף היא בתוך הכאוס הגדול של הסערה. דומה שמבחינת ר' נחמן אותה "יד" שמעניקה אוריינטציה במרחב למי שמחזיק בה, היא התורה על חמש אצבעותיה, כלומר חמשת חומשיה.

וַיְהִי הַיּוֹם, וְהָיָה רוּחַ סְעָרָה גְּדוֹלָה בָּעוֹלָם. וְהָרוּחַ סְעָרָה הַזֶּה בִּלְבֵּל אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְהָפַךְ מִיָּם לְיַבָּשָׁה, וּמִיַּבָּשָׁה לְיָם, וּמִמִּדְבָּר יִשּׁוּב, וּמִיִּשּׁוּב מִדְבָּר, וְהָפַךְ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

וּבָא הָרוּחַ סְעָרָה הַזֶּה לְתוֹךְ בֵּית הַמֶּלֶךְ… וְחָטַף אֶת הַוָּלָד שֶׁל הַבַּת מַלְכָּה. וּבְתוֹךְ הָרַעַשׁ תֵּכֶף כְּשֶׁחָטַף אֶת הַתִּינוֹק הַיָּקָר רָדְפָה הַבַּת מַלְכָּה אַחֲרָיו וְכֵן הַמַּלְכָּה וְכֵן הַמֶּלֶךְ, עַד שֶׁנִּתְפַּזְּרוּ כֻּלָּם וְלא נוֹדַע מְקוֹמָם אַיָּם.

וַאֲנַחְנוּ [כלומר, השרים] כֻּלָּנוּ לֹא הָיִינוּ בְּכָל זֶה…וּכְשֶׁחָזַרְנוּ וּבָאנוּ לֹא מָצָאנוּ אוֹתָם כֻּלָּם, וְגַם הַיָּד [=אותה מפה פלאית] נֶאֱבְדָה אָז.

זהו תיאור מרעיש של קטסטרופה שבה הסדר המקודש מתערער והאחדות האורגנית מתנפצת. התינוק והאם, המלכה והמלך – כל "חפיסת הקלפים" הארכיטיפית – מתפזרים לכל רוח. כאמור, אחת הדרכים לקרוא את הסיפור היא כניסיון יצירתי של ר' נחמן לעצב באמצעות עלילה פנטסטית ופלאית את הרעיון הקבלי של "שבירת הכלים", שפותח בקבלה הלוריאנית מבית מדרשו של האר"י במאה ה-16. המושג "שבירת הכלים" משמש כדימוי יסודי של שבירת האחדות הקמאית, כחלק מתיאור התהליכים הקדמוניים שהתרחשו לפני בריאת העולם. לפי תורתו של האר"י, תחילה ביקש האל להאציל את אורו לתוך המציאות על מנת לברוא את העולם. אולם קטסטרופה בלתי צפויה התרחשה: ה'כלים' שהיו אמורים להכיל את האור האלוהי לא עמדו במשא האור, התנפצו ונשברו לרסיסים. האור האלוהי 'נשפך' אפוא לתוך המציאות והתפזר באופן בלתי מבוקר. בריאת העולם נכשלה. רק לאחר משבר זה נעשה הניסיון השני, והמוצלח יותר, לברוא את העולם.

לפי מיתוס נועז זה, ראשיתם של כל הדברים כרוכה בהכרח בשבירה של מבנים. משבר זה הוא חלק מן התהפוכות שמתרחשות בתהליכים דינמיים, בין שמדובר בראשית הקוסמוס, ביחסים בין אישיים, ברעיונות דתיים או בהיבטים של התודעה. משהו באחדות הראשונית, שעשויה להיות אדירה או תמימה, מוכרח להישבר, ורק על גבי השבר תוכל לצמוח מציאות בת קיימא.

אם נשוב לדוגמה המקראית של שבירת הלוחות, נמצא גם בה אותו תהליך. חטא העגל, שבירת האמון בין העם לבין אלוהיו, היא קטסטרופה נוראית המובילה לשבירת הלוחות האלוהיים, המושלמים. אולם רק שבירה זו מאפשרת את הורדת הלוחות השניים, שהם אלו המלווים את עם ישראל בנדודיו במדבר ארבעים שנה.

בלב המשבר קשה לראות את האופקים החדשים, המסתתרים תחתיו ומבקשים לבקוע. כאשר מתחוללת הקטסטרופה מרגיש האדם את כובד משקלה והטרגדיה הפוקדת אותו מכאיבה ומשתקת. אולם ר' נחמן מפציר בנו לזכור דבר מה שיאפשר לנו להגיע אל השלב השני שמתרחש לאחר המשבר. השרים ממשיכים ואומרים:

וּמֵאָז נִתְפַּזְּרוּ כֻּלָּנוּ וּמֵאָז אֵין אָנוּ יְכוֹלִים עוֹד לַעֲלוֹת כָּל אֶחָד וְאֶחָד לִמְקוֹמוֹ לְחַדֵּשׁ כֹּחוֹ, כִּי אַחַר שֶׁנֶּהְפַּךְ וְנִתְבַּלְבֵּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְנֶחְלְפוּ כָּל מְקוֹמוֹת הָעוֹלָם מִיָּם לְיַבָּשָׁה וְכוּ', בְּוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר עַתָּה לַעֲלוֹת בַּדְּרָכִים הָרִאשׁוֹנִים, כִּי עַתָּה צְרִיכִים דְּרָכִים אֲחֵרִים לְפִי חִלּוּף וְשִׁנּוּי הַמְּקוֹמוֹת.

בדברים הללו טמונה תובנה חשובה עד מאוד. הגיבורים שלנו, שמבקשים לאחות את המשבר, מבינים שחסרה להם המפה העתיקה המסתורית, "היד", שסייעה להם להתמצא בעולם. ר' נחמן מבקש לומר לנו כי העבודה הקשה הכרוכה באיחוי לאחר משבר דורשת יכולת להבחין בין הדרכים הישנות, שלא ניתן להשתמש בהן עוד, לבין דרכים חדשות שאותן צריך למצוא. זוהי נקודת המוצא המאפשרת את הבנייה שלאחר המשבר: הנכונות לבחון מחדש את מפת הדרכים – החיצונית או הפנימית – לשמוט דרכים ישנות ולהעז לחפש מפה חדשה. התובנה הזו היא רבת השראה לימינו, ויש בה רלוונטיות וחשיבות לסערה שבה אנחנו חיים. היא קוראת לנו לאזור עוז ולקחת על עצמנו עבודה של הבחנה והתבוננות פנימית.

לקריאת הגיליון המלא בגרסת דפדוף

נעמיק להתבונן עוד בשבירה ובניפוץ הכרוכים בשבר באמצעות דרשות המתייחסות לשבר היסודי ביותר בהוויה היהודית – חורבנם של בתי המקדש. גם כאן כרוך המשבר בהרס, ניתוץ ושבירה, המתוארים באופן מצמרר במסורות המקראיות ובספרות חז"ל והמדרש. ספר הזוהר מבקש לתאר באופן רוחני ומיסטי את אותו שבר ואת האפשרות לעמוד נכחו. הזוהר דורש את הפסוק מאיכה המתאר את גודלו של השבר: "גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָך" (איכה ב יג).

כשנחרב בית המקדש יצא קול ואמר: (איכה ב יג)

עיטרתי אותך בעטרות קדושות, עשיתי לך שלטון בעולם, שכתוב: (איכה ב טו) ; קראתי לך (תהלים קכב ב)

– כשם שאת יושבת, כך הוא כביכול למעלה. כשם שלא נכנסים בך עתה העם הקדוש בסדרים קדושים, כך נשבע אני לך שלא אכנס אני למעלה, עד שייכנסו בך אוכלוסייך למטה וזו היא נחמתך…

הזוהר מציג כיצד מנחם האל את ציון, את בני ישראל, את השכינה, באמצעות עמדה מרפאת של אמפתיה. הקב"ה לוקח על עצמו חלק מן הרכיב המוחץ של האסון: כפי שכנסת ישראל ועם ישראל אינם יכולים להיכנס עוד לירושלים החרבה, גם האל אינו נכנס לירושלים השמיימית. האל מצהיר "אני אֲדַמֶּה לך" כדי לנחמך. האמפתיה והשיקוף הסמלי עשויים אולי להקל מעט על הכאב ולהביא עמם נחמה בימי משבר.

אולם כאשר הזוהר ממשיך לדרוש את מילות הפסוק הבאות הוא מוסיף הצעה מיסטית, רדיקלית ועמוקה יותר:

ועתה שאַת כך, 'גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ'.

ואם תאמרי שאין לך עמידה ורפואה – 'מִי יִרְפָּא לָךְ': ודאי, אותה דרגה סתומה עליונה שהכל עומד בה, היא תִרפא לך ותעמיד אותך.

כדי להבין את הדברים עלינו לקוראם בתוך הקשר תורת האלוהות ועשר הספירות של הזוהר. על פי הקבלה, לאלוהות יש צד נשגב, טרנסצנדנטי ובלתי מושג, ולצדו צד אקטיבי המתגלה לבני האדם ופועל במציאות. פני האלוהות הפועלות במציאות בנויות מעשר איכויות עיקריות המכונות בשפת הקבלה 'ספירות'. לכל אחת מהן אופי ותפקיד מסוים, ושלל שמות וכינויים המזוהים עמה.

דוד טרטקובר, התרוממות, 1996, הדפס דיגיטלי

לפי הזוהר, מילות הנחמה 'מה אדמה לך' נמסרות מפיה של ספירת תפארת, המכונה גם בפשטות "הקב"ה" – אלו הפנים המרכזיות שבהן נגלה האל בתורה, אלוהי ישראל המעניק לעמו תורה ופועל בהיסטוריה. אולם האמפתיה הקורנת מפניו אלו של האל אינה תמיד מספיקה. כאן נכנסת לתמונה ספירה אחרת, הניצבת ברום עולם האלוהות – ספירת בינה. ספירה זו מייצגת את האיכות האלוהית כאם הגדולה של כל המציאות, הרחם שממנו נולדות שאר הספירות ובו גם נהרה הקוסמוס עצמו. הבינה היא ספירה גבוהה ודקה הרבה יותר, ואי אפשר לשוחח עמה או לתפוס אותה בכוח המחשבה. ניתן רק להשתאות למולה, לתהות עליה, לשאול מיהי אותה נוכחות מופלאה. לפיכך אחד הכינויים הקבועים שלה הוא מילת השאלה "מי".

הזוהר קורא באופן מפתיע ונועז את המילים "מי ירפא לך" – לא כשאלה אלא כקביעה: " ירפא לך!" ספירת בינה, 'מי', היא זו שתרפא את השבר. האם הגדולה והשפע האלוהי העלום והעצום הטמון בה, היא זו שבכוחה לרפא את כנסת ישראל השבורה מאובדן בן זוגה הקב"ה ומחורבן המקדש.

כאשר המשבר גדול כים, כך אומר הזוהר, הריפוי עשוי להגיע ממקורות עלומים, לא-ידועים. ישנם צעדים צפויים והדרגתיים של יציאה משבר, אותם ניתן להסביר ולהציב בתוכנית מערכתית. אולם עתות משבר קוראות לנו להיפתח לא רק באופן ליניארי ורציונלי, צעד אחר צעד; אם נהיה קשובים נגלה כי לעתים הנחמה והריפוי מגיעים מהיבטים מסתוריים שאפילו לא חשבנו עליהם. הזוהר מציע כי ברגעים אלו נטפח את היכולת להיפתח לנקודת מבט רחבה יותר, שעשויה להפתיע ולהביא עמה ריפוי.

אם נשוב לסיפור המופלא של ר' נחמן על השבר והמשבר – הרי שלעתים את המפות החדשות הנדרשות לנו לקריאת המציאות נקבל ממקום חדש, גבוה ועלום, שלא ציפינו לו.

משבר כלידה

כמו שראינו, מובן נוסף של המשבר הוא כיסא היולדת, והוא קשור לרגעים המאיימים והעוצמתיים של סף הלידה. גם בהקשר זה משתמש הזוהר במשבר כדי לתאר תמונה מיסטית ומיתית, שבעזרתה הוא ממחיש את חשיבותו הקוסמית של אותו משבר-לידה. במסגרת תיאוריו את שבעת ההיכלות השמימיים עוסק הזוהר בהיכל השני ובו שני מלאכים הממונים על המשבר והלידה.

היכל שני… שני עמודים שלצד דרום, אהריא"ל, ברהיא"ל… אלו ממונים על משבר, ונוטלים אותם קולות של הנשים, ומניחים אותם לפני אותו היכל. וכאשר הסטרא אחרא [='הצד האחר', כוח הרע] בא לקטרג, בשעה זו שהיא שעת הסכנה, עומדים אלו ומכניסים קולות אלו לממונה שעל הפתח, ולא יכול אותו סטרא אחרא לקטרג.

הקול הקולקטיבי של נשות כל הזמנים, הקול הלא-ייאמן העומד על הסף שבין חיים ומוות, קולות הרגעים שלפני הלידה המבטאים את הכּניעה לתשוקה להעניק חיים ברגע הסכנה – הם אלה ששומרים על העולם. הקולות הללו חוסמים את ה'סטרא אחרא', כינויו של הזוהר לכוחות הרע הזדוניים. כאשר הסטרא אחרא מבקש לקטרג על העולם ולפגוע בבני האדם, קולות הנשים העולים מן המשבר מגינים על בני האדם.

הישיבה על המשבר היא רגע הרה הגורל הנחווה כמצוי על סף המוות, אך בסופו נולדים חיים חדשים. אכן, לא פעם המשבר מביא אותנו למקומות שבהם אין בנו עוד כוח, אמונה ותקווה לראות את שמעבר למשבר. אולם דימוי המשבר כרגע הלידה מקשר בין מחוזות הכאב העז הללו לבין האפשרות להוולדות והולדה של החדש. המשבר הוא סף של אפשרויות חדשות, הוא מגיע עם הכאב העז של הצירים ועם רגעים הרי גורליים ומלאי סכנה; ובכל זאת מדובר בנתיב אפשרי לחיים חדשים.

התמונה המופלאה שרקם הזוהר מדימוי המשבר כלידה מלמדת כי לאנחות הכאב והצער העולות מן השבר יש כוח וחשיבות רבה. הן אינן מתפזרות אל הריק אלא נאספות ומונחות במקום של כבוד בהיכלות השמיימיים, שם נעשה שימוש בכוחן המחייה והמגן. במובן מסוים, עליהן עומד העולם ובזכותן הוא ממשיך להתקיים.

משבר כגל

הדימוי השלישי של המשבר הוא נחשולי הים הגדולים. בחיינו אנחנו עשויים לשקוע תחת גל המשבר, להילכד באנרגיה העצומה שלו, או לחלופין לגלוש מעליו. אני מוצאת שזלדה, המשוררת המיסטיקנית, פותחת פתח לאפשרות להתקיים בתוך דרמת הקיום הסוערת ובלב מערבולת התודעה, וזאת באמצעות נוכחותו של אלוהים.

אִיזלדהאֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הָאֲדָמָה
כְּמוֹ עַל גּוּף חַי
כְּאוֹתָם פְּלִיטֵי אֳנִיָּה
שֶׁעָמְדוּ עַל גַּבּוֹ שֶׁל לִוְיָתָן
כִּי טָעוּ בְּמַרְאֵה הָעֵינַיִם.

אֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הֶעָפָר
שֶׁתַּחְתָּיו מְדַבְּרִים הַמַּיִם
מְדַבְּרִים שָׁרָשִׁים
מְדַבְּרוֹת מַתָּכוֹת
קוֹל הֲמוֹנָם מַחֲרִישׁ אֶת אָזְנַי
מְסַחְרֵר אֶת לִבִּי
גַּם הָאֲוִיר מִתְנוֹעֵעַ וְשָׁר
וּבַגְּבָהִים מִתְפּוֹצְצִים עוֹלָמוֹת.

רַק הַמַּחֲשָׁבָה עַל אֱלֹהִים
הִיא אִי בַּמְּעַרְבֹּלֶת.(השוני המרהיב, הקיבוץ המאוחד, 1981)

המציאות היא כוח חיים בלתי פוסק שמדבר באינסוף לשונות: נע, מתערבל, נוסק ומתרסק תדיר. תחושת היציבות אינה אלא אשליה, כמו זו של יורדי ים העומדים על גב לווייתן. כזו היא גם פעמים רבות חוויית המשבר – כל שנדמה היה כמוצק ויציב מסתבר כפגיע ופריך. והנה, בסערה האקסטטית והפראית של כל ההוויה, בחיי הרוח הסוערים של זלדה, "רַק הַמַּחֲשָׁבָה עַל אֱלֹהִים הִיא אִי בַּמְּעַרְבֹּלֶת". המחשבה על אלוהים היא שקט בתוך סערת המשבר, כוח אמוני המעניק מקום יציב בלב ובתודעה. זלדה רואה באלוהות מקום שהוא מחוץ לקלחת הרותחת של תנודות המציאות, אקסטטיות או הרסניות ככל שיהיו.

סיגלית לנדאו, צימאון (יעקב וסיזיפוס נפגשים על-פי הבאר), 2013, פסל שיש. צילום: יותם פרום

לעומתה, קריאה בשני סיפורים תלמודיים קצרים על גלים-משבריים, מציעה לנו גישה אחרת כלפי המשבר – לא לחפש את אי השקט שבלב הסערה, אלא דווקא להיסחף בעקבות הסערה ולהתקרב אל משברי הים הסוערים. שני הסיפורים עוסקים במצב שבו אנו מוצאים עצמנו בעיצומו של משבר, בלב ים גלי, לאחר שספינתנו טבעה.

אמר רבן גמליאל: פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומיהו? רבי עקיבא.וכשעליתי ביבשה בא וישב ודן לפני בהלכה.אמרתי לו: בני, מי העלך?אמר לי: דף של ספינה נזדמן לי וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי.

רבי עקיבא, החכם והמיסטיקן הגדול, מוצא עצמו בלב ים כשאנייתו נשברה. הוא מוצא "דף של ספינה", קרש שנטרף בים, ומצליח להגיע לחוף. לשאלת רבן גמליאל, מסתברר שהדבר שסייע לו להגיע לחוף מבטחים הוא לנענע בראשו לכל גל שבא עליו. דומה שהוא נד בהכרה ובקבלה, ואולי אפילו בהודיה, לכל משבר באוקיינוס החיים.

והנה, כעבור זמן ר' עקיבא עצמו ניצב בעמדה המשתאה כאשר הוא רואה שחכם אחר, ר' מאיר, הצליח להינצל ממצב דומה:

אמר ר' עקיבא: פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שמטרפת בים והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה. ומיהו? רבי מאיר.כשעליתי למדינת קפוטקיא בא וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו: בני מי העלך?אמר לי: גל טרדני לחברו וחברו לחברו עד שהקיאני ליבשה.

התלמיד האנרכיסט, שמסיפורים אחרים אנו יודעים כי למד תורה מפיו של אלישע בן אבויה, החכם המפורסם שהתפקר, משליך עצמו אל הגלים. אלה זורקים אותו מן האחד לשני עד שהוא מגיע ליבשה. ר' מאיר מתמסר לדינמיקה של המשבר, בוטח בו שיכוון אותו אל החיים.

שני הסיפורים הללו דומים מאוד אולם גם שונים האחד זה מזה, ושניהם עשויים ללמד אותנו משהו על משברים. ר' עקיבא מוצא 'דף' של ספינה על אונייתו השבורה, שנדמה לנו אולי כמו דף גדול מדפיו של התלמוד. הוא צף על פני הים, ואת המשברים והגלים הוא מקבל במנוד ראש של הכרה במציאות וקבלתה. הוא לא מפנה גבו או נלחם עם מה שמביא עמו המשבר אלא מקבל אותו, אולי אף מודה לו. כמו ר' עקיבא, גם ר' מאיר אינו נלחם בים הסוער. אולם הוא משליך עצמו לתוך המשברים, מתוך ביטחון שלא כל הגלים הם כוח הורס או מטביע. הוא סומך על כוח החיים, ומוכן להתמסר לעוצמת הים, הגדולה ממנו. הוא מלמד אותנו כי לעתים אם איננו טובעים במשבר, עלינו לגלות כיצד לשהות במחיצת כוחם של הגלים, לא להתנגד להם אלא לאפשר להם לעשות את דרכם אל היבשה.

אמת, את המודל שמציגים ר' עקיבא ור' מאיר קשה מאוד לחקות, אולם האור העז שלו מעניק לנו השראה ומסמן כיוון שראוי לצעוד בו.

שלושה מדרשים אלה על משברים מלמדים אותנו דברים שונים על רגעי השבירה והכאוס, ועל האפשרות לצמוח מתוכם או בעזרתם. לסיום, אני רוצה לחזור למשבר הארכיטיפי של חורבן המקדש, ולהציג רעיון רב רושם שעשוי להוות מפתח או שער אל הנתיבים השונים ששרטטנו כאן. זהו מדרש שמופיע בכתביו של משה די ליאון, אחד המחברים או העורכים של הזוהר, בן קסטיליה, בסוף המאה ה-13. די ליאון כותב על הפרדוקס הגלום במשבר ובחורבן. לאור תפיסתו כי נבואה מתרחשת רק בגבולות ארץ ישראל, מנסה די ליאון להבין מהם התנאים שאפשרו ליחזקאל, המתנבא אחר החורבן ובגולה, לראות מראות אלוהים: "וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים" (יחזקאל א א).

 לדברי די ליאון, לפני החורבן היה העולם האלוהי יציב ושרוי כולו בסוד. בבית קודש הקודשים היו האל והשכינה מקושרים בסוד אהבתם. אולם "השמיים נפתחו", המציאות הסגורה, ההרמטית והקסומה נשברה. השכינה, שהייתה מוסתרת בפנים המקדש, גלתה ויצאה לחוץ. אולם עם יציאתה גם נגלה כוחה בעולם. השבר הגדול הוא שאפשר לה לזרוח ולהאיר גם מחוץ למקדש: "ועל סבה זו מה שהיה סתום – נראה" (שם). רק שבירתו ופירוקו של בית המקדש הסגור והמוצפן – למרות כל האימה והאֵבל והגלות שצמחו מהם – אפשרה לנו להתוודע לשכינה שבקעה ממחבואה בקודש הקודשים. הנביא יחזקאל יכול היה לראות מראות אלוהים גם בעומדו על נהר כבר בבבל, רק משום שהסדר הקודם, העולמי והתיאולוגי, נשבר. ה היא גם ה הגדול של השכינה והמראה.

לפעמים נקודת מבט חדשה יכולה להתגלות רק אחרי משבר אמיתי המנפץ ומחריב את אחדותו של מה שעד אז היה שלם – כמו בית המקדש – או אפילו סודק את אחדותו של האלוהים. אנחנו מקדשים את האחדות ומשתוקקים אליה, אבל לפעמים הסגירות המונוליטית צריכה להישבר – בין שמדובר בחלום לאומי, ביחסים בין-אישיים, או בתיאולוגיה – כדי שנוכל לראות דברים שלא ראינו לפני כן, ולהשיג נקודת מבט שנחסמה לפני כן בפני תודעתנו.

כפי שאומר לאונרד כהן, "הכול סדוק / כך נכנס האור פנימה".