התבוסה היתה מכרעת, והההשלכות הרות גורל.
חסר אונים אל מול הרוב הסוחף – 68 אחוז – שדחה את תביעתו, שהתנועה הציונית תכריז רשמית שמטרתה היא מדינה יהודית בארץ ישראל, נעמד זאב ז'בוטינסקי הזועם מול 256 צירי הקונגרס הציוני ה-17, זעק "זה לא קונגרס ציוני!", קרע את כרטיס הציר שלו, ויחד עם שאר הצירים הרוויזיוניסטים יצא מן האולם.
השנה היתה 1931 וברקע הדרמה בקונגרס הציוני בבזל עמדו ההשלכות של פרעות תרפ"ט והתערערות מעמדו של חיים וייצמן כמנהיג התנועה הציונית. היתה זו ההזדמנות הגדולה של ז'בוטינסקי להתמודד על הירושה, אלא שכדי לטפס אליה היה עליו לעשות את מה שיורשיו אמנם ייטיבו לעשות, אבל הוא לא ידע לעשות: לכרות בריתות.
בת הברית שתקבע לא רק את יורשו של וייצמן, אלא את ההגמוניה הפוליטית של המדינה שבדרך, היתה הציונות הדתית. ז'בוטינסקי לא השכיל להבין את האמת הפשוטה הזו. יריביו הגדולים, דוד בן-גוריון וחבריו להנהגת תנועת העבודה, כן הבינו, וכך יצאה אל דרכה הברית שבנתה את מדינת היהודים.
היתה זו הראשונה מבין שלוש בריתות שליוו את המפעל הציוני עד היום. אחריה באו הברית בין תלמידי ז'בוטינסקי לבין הציונות הליברלית, שהיתה גירסה חדשה של הברית השמאלית-דתית, ואחריה באה הברית הליכודית-חרדית שהיתה עיוות של שתי קודמותיה, ברית שהפכה לבריח התיכון של הפוליטיקה הישראלית ולטרגדיה של המפעל הציוני, וכעת משוועת לחלופה חדשה.
השותפות בין הציונות הדתית ותנועת העבודה, "הברית ההיסטורית" כפי שהיא ידועה, שרדה קרוב לחצי מאה והיתה מופת של שותפות אמת, אחווה של אחים לאמונה, לבניין ולמאבק, מי שביחד שרו "הן אפשר", ביחד עבדו את אדמת הארץ, ביחד בנו בה עיר וכבפר, ביחד הקימו את מערכת המשפט הישראלית, ביחד העמידו את מדינה הרווחה הישראלית, ביחד נלחמו את מלחמות ישראל וביחד שכלו בהן את ילדיהם.
כל כך מוצקה היתה הברית ההיסטורית, עד שבן-גוריון העדיף אותה גם אחרי הבחירות לכנסת הראשונה, כאשר שתי נציגות תנועת העבודה, מפא"י ואחדות העבודה, זכו ביחד ב-65 מושבים שאיפשרו לו להקים קואליציה של תנועת העבודה לבדה. מובן שההרמוניה בין בנות הברית לא היתה מושלמת והמחלוקות והמריבות ביניהן – על חינוך, שבת, גיור, חוק השבות, ומה לא – היו רבות וקשות, אבל בבסיסה הברית היתה מוצקה, עד כדי כך שערב מלחמת ששת הימים היה זה מנהיג הציונות הדתית, חיים משה שפירא, שפישר בין מנהיגי תנועת העבודה הניצים וכפה עליהם את הרחבת הממשלה שיצאה למלחמה גורלית.
שנתיים קודם לכן, כשהברית ההיסטורית היתה בשיאה, כרת מנחם בגין ברית יריבה, על ידי חיבור תנועת החירות והמפלגה הליברלית למפלגת גח"ל (גוש חירות ליברלים). בדיעבד, התברר שהמהלך הזה, שממנו נולד הליכוד ובתוך 12 שנים החליף את ההגמון הפוליטי של מדינת ישראל, היה הברקה אסטרטגית של בגין, היפוכו של קוצר הראות של ז'בוטינסקי ב-1931.
בברית הליכוד והחרדים אין שמץ מהשותפות הרעיונית שהיתה – על אף המחלוקות ביניהן – לחירות עם הליברלים
חירות והליברלים אמנם לא חרשו, זרעו וקצרו ביחד כפי שעשו הקיבוצים והמושבים הדתיים והחילוניים, והן גם לא בנו ביחד אף מוסד שלטון, אבל גם בברית שלהן היתה שותפות רעיונית. שתיהן האמינו בזכויות האזרח, בכלכלה חפשית וביוזמה פרטית, וגם מנהיגיהן לחמו ביחד, ואחד מהם, יצחק מודעי הליברלי, אף נשא על גבו בשדות לטרון פצוע קשה שבעתיד יהיה ממנהיגי חירות, אריאל שרון.
כל כך מרכזית היתה הברית הזו אצל בגין שבשנים הראשונות שלאחר המהפך של 1977 איש לא הבין שהוא פנה לברית חדשה, ברית הליכוד והחרדים, ברית שלא יהיה בה שמץ מהשותפות הרעיונית שהיתה לחירות עם הליברלים, ושלא יהיה לה דבר וחצי דבר עם השותפות הנפשית ששררה בין הציונות הדתית לתנועת העבודה.
ברית הליכוד והחרדים התחילה כשמנחם בגין החליט, תוך כדי המו"מ הקואליציוני באביב 1977, להעניק שי לאגודת ישראל, את הפסקת טיסות אל על בשבת. ההתחלה הזו לא היתה לגמרי אופורטוניסטית. היתה בה רומנטיקה של מי שתוך כדי המו"מ כתב ליו"ר הקואליציה המיועד חיים קורפו, שניסה להתנגד למחווה הזו כלפי החרדים: "בהיותי תלמיד בבית הספר ניסו למרוח את שפתותי בשומן חזיר. נלחמתי בחירוף נפש ויכולתי." (אבי שילון, בגין, עמ' 270).
מבחינה עניינית, בגין נזקק אותה שעה לחרדים כדי להשלים קואליציה צרה של ציבורים שהרגישו מופלים על ידי תנועת העבודה. הפוליטיקאים החרדים, מצידם, הבינו מיד את גודל ההזדמנות שנפלה בחלקם, וכך השיגו את הפריצה ההיסטורית של מכסות דחיית הגיוס, שעד אותה שעה הוגבלה ל-400 בשנה.
היתה זו תחילתה של ידידות מופלאה.
החיים בחיק הליכוד העניקו לחרדים למעלה מ-10,000 דחיות גיוס בשנה, תיקצוב ממלכתי למאות ישיבות, קצבאות נדיבות למשפחות מרובות ילדים, סיבסוד תשלומי קופת חולים לתלמידי ישיבות וגם קיצוץ תשלומי ארנונה. העלות החודשית של תלמיד ישיבה הגיעה כיום ל-4,000 ש"ח, לפי נתוני עמותת חידוש.
כך נרתם הליכוד, מבלי שקיים על כך דיון רעיוני אחד, למפעל השיקום החרדי הגדול – מפעל שיקום הגטו; אותו הגטו שמבחינת זאב ז'בוטינסקי, כמו בעיני הרצל לפניו, גילם את כל מה שהציונות יצאה לבער; את הגטו הנפשי, שחסם את גישת יושביו לנאורות, ואת הגטו הפיזי, שכלא אותם בדל"ת האמות של הקהילה והישרה אדישות, שלא לומר בוז, לחברה ולמדינה שהשתרעו מעבר לחומותיו. כך איפשר הליכוד פריסה לאורך הארץ של קהילות מסתגרות שמרתיעות משירות צבאי, ממיזוג גלויות, מיציאה לעבודה ומרכישת השכלה. בתמורה לכניעה הגורפת הזו קיבל הליכוד אריכות ימים פוליטית.
לכאורה, הברית הזו היתה המשך של קודמתה, הברית בין הציונות הדתית לתנועת העבודה. בפועל, היא היתה היפוכה הגמור, וגם עיוות של עצם מושג הברית. בנות ברית מקריבות למענה. כך עשו תנועת העבודה והציונות הדתית, שדרשו והשיגו אלו מאלו ויתורים אידיאולוגיים, כפי שמעידה עד היום המערכת העדינה של הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה שהן בנו ביחד. ההרמוניה הזו התאפשרה משום שהשותפות לברית ההיסטורית שיתפו פעולה מתוך אמונה משותפת, האמונה בחובת העם היהודי להשתלט על גורלו ובחובת היהודים להיות ערבים זה לזה. לכן היה זה כל כך טבעי להם לבנות, להילחם, לשיר וגם לבכות ביחד.
זה לא מה שקרה בין הליכוד לחרדים.
הליכוד לא דרש מעולם מהחרדים שום ויתור אידיאולוגי, כמו ללמד את ילדיהם לימודי ליבה, או לשלוח את בחוריהם לצבא, או לשים קץ להפרדה העדתית במוסדות החינוך שלהם. גישה כזו מעולם לא עלתה על דעתם של מנהיגי הליכוד, וכשבכל זאת התחוללו שינויים ביחסי החרדים עם המדינה זה קרה לא בגלל יזמות של ההגמון הפוליטי, אלא בתגובה לפסיקות בג"ץ לעתירות של אחרים. השותפות החרדית-ליכודית היתה, ונותרה, ברית בלתי קדושה של אולטרה-פטריוטים עם אנטי-פטריוטים שאין להם שום מכנה משותף נפשי חוץ משאיפת סוחרי הסוסים לשלם פחות ולקבל יותר.
באביב הקרוב ימלאו לברית הזו 46 שנה, אותו הגיל בו נפחה את נשמתה ב-1977 הברית הראשונה. גם שעתה של הברית השלישית מתקרבת.
סך הנזק החברתי, הפוליטי והכלכלי של הברית החרדית-ליכודית יתבהר רק בעתיד. הרבה לפני כן תחליף אותה הברית הישראלית הרביעית. היא תכלול את כל מעגלי החברה הישראלית המעוניינים לבנות ביחד לא את הגטאות שלהם, אלא את רשות הרבים.
משהו מן הברית הזו התבשר בממשלת השינוי שהבליחה לרגע לפוליטיקה הישראלית. הבשורה של החבורה האקלקטית הזו היתה לא רק בעצם ההתחברות שלה, אלא גם בתפקוד שלה, שהוליד הרמוניה מפתיעה בין, למשל, ראש ממשלה שהיה פעם יו"ר מועצת יש"ע לבין שר בריאות שהיה יו"ר מרץ, ובין שר אוצר שפעם קרא לפוליטיקאים הערבים גיס חמישי, לבין מנהיג ערבי שהיה דרשן במסגד.
הקואליציה הזו נפלה משום שהיא חסרה את המרכיב הכי טבעי שלה, אותה מאסה של מצביעי ליכוד שיודעים שהברית של מפלגתם עם החרדים מכרסמת מדי יום את יסודות המדינה הישראלית, מפצלת את החברה היהודית, ושמה ללעג את הרעיון הציוני. זו רק שאלה של זמן עד שיקומו אנשי ליכוד שיקראו בקול, על משקל קריאתו של ז'בוטינסקי בשעתו: זו לא ברית ציונית. וכשאלו יופיעו, תיסלל הדרך לברית הרביעית, הברית שתחפש מקסימום מכנה משותף בין מקסימום אזרחים, ותעורר אותם להכיר, לכבד ולשרת אלו את אלו, וביחד לבנות את מדינתם האחת. ברית הישראלים.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
