תמכו בנו
לחג הסוכות: מקום ממשי ומקום דמיוני
התורה מורה לאדם לשבת בסוכה בחג שמועדו חמישה עשר לחודש השביעי. מהי הסוכה? סתמה התורה ולא פירשה. משה מאיר מנסה להתחקות אחר הגדרות המשנה, היכן נגמר הסוכה ההממשית והיכן מתחילה זו הדמיונית, וכמובן מה זה אומר עלינו כחברה כיום

התורה מורה לאדם לשבת בסוכה בחג שמועדו חמישה עשר לחודש השביעי. מהי הסוכה? סתמה התורה ולא פירשה. כנראה שזאת מילה המובנת לדובר השפה. סוכה היא אותו מבנה שאנשים קוראים לו סוכה. כל אחד יודע מהי הסוכה, ועל כן כל אחד ידע במה לשבת בימי החג.

כשהגיע המושג סוכה למעבדה הלשונית של חכמים, הוא עבר אנליזה ובנייה מחדש:
סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה, פסולה; רבי יהודה מכשיר. ושאינה גבוהה עשרה טפחים, ושאין לה שלוש דפנות, ושחמתה מרובה מצילתה-פסולה. [סוכה פרק א' משנה א']

המשנה כדרכה מגדירה דרך מקרים. הלומד מחלץ מהמקרים את המושגים. מדוע סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה? התלמוד מביא סדרת נימוקים. על פי פשוטה של המשנה, סוכה גבוהה היא דירת קבע ולא דירת ארעי. הסוכה צריכה להיות מבנה ארעי.

מדוע סוכה שאינה גבוהה עשרה טפחים פסולה? מדוע אם אין לה שלוש דפנות היא פסולה? מדוע אם חמתה מרובה מצילתה היא פסולה? הרושם הוא שבכל המקרים האלה המבנה הוא כל כך ארעי עד שאין הוא כבר מבנה. כלומר, אנליזה של מושג הסוכה מובילה את חכמים לקבוע כי הוא מורכב משני מושגים הפכיים: 'בית' ו'ארעי'. ישנן הלכות הנגזרות ממושג הבית ומהתנאים ההכרחיים לקיומו. ישנן הלכות הנגזרות ממושג הארעי ומהתנאים ההכרחיים לקיומו.

זאת רק ראשיתה של הדרמה המחשבתית סביב מושג ה'סוכה'. מכאן מפליגה המשנה ובעקבותיה התלמוד למחוזות מופשטים ומרתקים. דפנות שרק חלק מהן בנוי מושלמות בכוח הדמיון המחשבתי מדין 'גוד אסיק מחיצתא.' הכוונה למחשבה המשלימה באופן יצירתי ודמיוני את קווי הדופן והופכת אותם – במופשט ולא בממשי – לדפנות שלימות. חלקי דפנות, הזוויות מושלמים מדין 'לבוד' לדפנות שלימות. ארבעה קונדיסין [קורות] נחקקים בכוח הדמיון ונחלקים והופכים לדפנות. דפנות מטפסות מכח הדמיון, כובשות מרחבי סכך פסול הופכות אותו לדופן שאין בה פסול ומותירות את החלק הכשר כסכך כשר. זהו פיתוח לצירוף המושגי שבין 'בית' לבין 'ארעי', הוא מורה שהתוצר המאזן את המושגים מורכב מממשות ומדמיון משלים.

מה קורה כאן? מה פשר המסע ההזוי הזה של צורות מתחלפות ומשתנות ויוצרות חללי סוכה מופשטים המתעלים מעבר לחללים הממשיים והפגומים?

הסוכה היא חלל, מרחב סגור. החלל, המרחב, המקום – אלה שמות שונים לתופעה אחת שהיא תופעת יסוד בהכרת היש. הפילוסוף קאנט לימד אותנו כי החלל הוא קטגוריה, כלומר הוא לא חלק מהיש אלא חלק מהתודעה המסדרת את הישים. משקפי התודעה שלנו לא יכולות לקלוט את היש ללא החלל. 'אין לך דבר שאין לו מקום'.

המקום, מעבר להיותו בשפה הדתית אחד משמותיו של אלוהים, הוא מרכיב חשוב מאין כמוהו בתמונה אותה מנסים המקורות להעמיד לנו. בניגוד למיתוסים אחרים, התורה לא נותנת לנו את הפריווילגיה להיות בני המקום שלנו. אברם נולד מחוץ למקום אליו הוא הולך. לעולם תהיה לנו תודעת גרות בארצנו, כי שורשינו אינם כאן אלא שם. 'וירא את המקום מרחוק' נאמר לו במסע העקידה המכונן, ואנחנו תמיד רואים את המקום שלנו מרחוק, הולכים אליו, מגיעים אליו, אך לעולם לא עד הסוף. תמיד יש מקום שהוא מעבר ואליו צריך להמשיך וללכת.

חכמים ברגישותם חשו שהסוכה היא הזדמנות לטפל במושג החלל. בניית הסוכה הפכה אצלם לעיצוב החלל. הם הרגישו כי החלל הזה מכיל צירוף הפכים הזוי של בית וארעי, וסביבו בנו את עולם הצירופים שלהם. עולם זה בונה חלל שרק חלק ממנו הוא ממשי והמשלים שלו הוא הדמיון התבוני היוצר.

איזו תחושת חיים באה כאן לידי ביטוי? האם היא תחושה המצומצמת רק להבנת מושג הסוכה, או אולי יש בה משהו מעל ומעבר לסוכה? אולי הם הרגישו כאן משהו כללי ביחס למקום? אולי תחושתם היתה שהמקום אותו אנחנו מחפשים לעצמנו לעולם יהיה מורכב ממעט ממשות ומדמיון משלים ויוצר? אולי זה המשך לקו המקורות שקבעו לנו שהמקום שלנו הוא מקום ממשי אליו אנחנו הולכים, ומקום דמיוני שלעולם אנחנו הולכים אליו ולא מגיעים.

שאלת המקום היא אחת מהשאלות הקריטיות לגבי גורלו של העם היהודי. הציונות הכריעה להטות את ההיסטוריה ולשוב אל המקום ממנו יצא העם לגלותו. הציונות הדתית הצטרפה אליה, כשתחושת חייה היא שהשיבה הזאת היא הקול הקורא אלינו ממקורותינו. השיבה לא היתה סוף המסע אלא ראשיתו, ומיני אז ימי ראשית הציונות אנחנו עדיין מתלבטים ולפותים בשאלת המקום. למעלה משישים שנה לאחר הקמת מדינתנו, עדיין לא הצלחנו לצור גבולות למקום שלנו. המחלוקת בין שמאל לימין סובבת סביב שאלת המקום. אלה גם אלה – מלבד קבוצת מיעוט – מכירים בפער הקיים בין המקום ששרטטו לנו המקורות – 'גבולות ההבטחה' – ובין המקום הממשי אותו אנחנו יכולים להשיג. המקום שלנו דומה לסוכה, הוא חלקו ממשי וחלקו מושלם על ידי הדמיון ועל ידי המקורות. חכמים פרצו לנו דרך להבין כי המקום אותו אנחנו בונים לעצמנו, לעולם יהיה מורכב משני מרכיבים אלה – הממשות והדמיון היוצר.

אולי אין זה מקרי כי המסורת יצרה את ביטוי השפה – 'סוכת שלום'. המקום שיביא מרגוע לנפשנו ואולי גם לנפש שכננו, תמיד יהיה מקום מורכב מממשות ומחלום. על האיזון בין המרכיבים נמשיך להתווכח, אבל על תבנית היסוד, תבנית הסוכה, תבנית השלום, אולי נצליח להגיע לידי הסכמה.

השארת תגובה