נאה דורשת: פַרחָה ששון – תלמידת החכמים שחיברה בין מזרח למערב
היא עמדה בראש חברת מסחר בינלאומית, ניהלה התכתבויות ענפות עם אינטלקטואלים ורבנים, והייתה בקיאה במקורות היהודיים ובהלכה. למרות שהייתה אשת אשכולות פורצת דרך, פַרחָה ששון שנפטרה ב-1936 נותרה אנונימית למדי. לקראת יום הזיכרון למותה בשבוע הבא - מאמר על חייה ופועלה

"פלורה ששון הייתה ברוריה המודרנית, נביאה ואמא אצילה בישראל, כדוגמת דבורה הנביאה. הייתה חכמה, בעלת עצה מעשית, פעילה ובעלת לב רחב… ביתה היה היכל בזעיר אנפין. בו היא שמרה על כל הטקסים והמנהגים והמסורות שהיו כל כך חשובים לה ושראתה אותם נטועים בלבות ילדיה. כל בית ישראל מבכה את פטירתה של נסיכה זאת, אמא יהודית ואצילה ממש, אשת-חיל".

את דברי ההספד מלאי ההוקרה וההערצה האלה פרסם נסים בן עזרא בנימין בעיתונוIsrael's Messenger  – שיצא בשנגחאי, ב-1 בפברואר 1936, מספר ימים לאחר שנודע לו דבר פטירתה של פַרחָה ששון. ברוח דומה נכתבו על פַרחָה ששון הספדים רבים, המספרים בתמצות את הסיפור של אישה רבת פעלים, תלמידת חכמים, אשת עסקים ופילנתרופית, שהייתה מוערכת על ידי אנשי רוח ואנשי ציבור ברחבי העולם היהודי.

לא רק במותה, גם בחייה כתבו אליה ועליה. עשרות "שאלות ותשובות" בהלכה החליפה עם רבנים, ביניהם הרב יצחק נסים הצעיר (לימים הרב הראשי לישראל), שכינה אותה "הרבנית המעטירה", הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב יעקב שאול אלישר. ידידות קרובה ועמוקה שררה בינה לבין ר' יוסף חיים מבגדאד (ה"בן איש חי"), שעמו ניהלה תכתובת ענפה בערבית-יהודית. הרב שם טוב גאגין, ראש אב בית דין לעדת הספרדים באנגליה, כתב לכבודה שירים שכונסו ב"ספר פרקי שירה" שלו, שאותו אף הקדיש לכבודה; בהקדמה לחיבור כתב: "קראתי שם הספר 'פרקי שירה' לרמוז בו שם הרבנית פַרחָה ששון תבורך מנשים, יען ראה ראיתי כי ראויה היא לכל כבוד שבעולם, ושמה הטוב יהיה חקוק לזיכרון לשם ולתפארת, וכל הספרדים והאשכנזים מתפארים בה ומקדישים ומעריצים שמה כי היא אם בישראל".

פַרחָה ששון ניהלה חליפת מכתבים גם עם סופרים, חוקרים ואינטלקטואלים ספרדים: אברהם שלום יהודה, דוד ילין, ואברהם אלמאליח, שהקדיש לה רשימה בעיתון "הבוקר", באוגוסט 1952: "בצל קורתה בלונדון היו באים לא רק יהודים להתענג על בקיאותה וחריפותה בש"ס ובפוסקים, על סגנונה העברי העסיסי המתובל בפסוקי תנ"ך, במאמרי תלמוד ובדברי מדרש והלכה ואגדה, אלא גם גדולי הדור מאומות העולם, חכמים ומלומדים, חוקרים ואנשי מדע, שרים ורוזנים, רבי-מלוכה ועתירי נכסים מן החברה האנגלית בבריטניה משרי המלכות בהודו, מכל הדתות והגזעים". ביתה הפתוח לרווחה של פַרחָה אירח בין כתליו בני לאומים שונים ומעמדות שונים ודוברי שפות מרובות – עברית, ערבית, הינדית, גרמנית, צרפתית ואנגלית. אפשר לראות בביתה מעין מטונימיה לעולמות המגוונים שהצטרפו יחדיו בזהותה היהודית-מזרחית, הנעה תדיר בין מזרח למערב מבלי לאבד את העוגן החזק והיציב במסורתה.

פַרחָה ששון מייצגת שילוב אופייני לקהילה היהודית הבגדדית, העוברת בתקופה זו של ראשית המאה העשרים תהליכי מודרניזציה וחילון: שילוב של שמירה על דפוסי חיים מסורתיים בד-בבד עם פתיחות למודרניזם המערבי. אותו שילוב המייחד את היהדות הספרדית מתגלם בדמותה הנעה בין העולמות – בין מזרח למערב, בין מסורתיות למודרניות, בין בגדאד ללונדון – תנועה עדינה שנעשית מתוך מודעות חזקה למרכז הזהות היהודית-מזרחית שלה, ותוך שמירה על קשר הדוק ורציף עם הקהילה היהודית העיראקית. היא הכירה את המקורות היהודיים על בוריים כשם שידעה לצטט את שייקספיר בעל פה. היא הלכה ללא כיסוי ראש, אך בלבוש שמרני – בשונה מרבים מחבריה וחברותיה בלונדון שעברו ללבוש אירופאי מודרני. בעוד שרבים מבני משפחתה נטמעו לתוך האנגליות והתמערבו לגמרי, היא שמרה באדיקות על הזהות היהודית המזרחית שלה.

בין עולמות: בגדאד, בומביי, לונדון

פַרחָה ששון נולדה בשנת 1856 בקהילה הבגדאדית בבומביי שבהודו (מומבאי של היום), לאביה יחזקאל בן יהושע גבאי ולאמה עזיזה למשפחת ששון, הבכורה מבין 12 אחים ואחיות. בנעוריה למדה בבית ספר קתולי בבומביי, כמו בנות רבות למשפחות אמידות שביקשו להעניק לבנותיהן השכלה כללית רחבה ושפות מערביות. פַרחָה שלטה בעברית, ערבית ואנגלית, ולמדה גם צרפתית ולטינית. במקביל דאג אביה – איש מסורת מובהק ומדקדק בקיום מצוות – לחינוכה הפרטי בכל תחומי היהדות. בחברה הפטריארכלית שבה גדלה, האפשרות של נשים לפרוץ את גבולות המוסכמות של תקופתן ולהשתתף בעולם הלמדנות היהודי הייתה תלויה באב באופן בלעדי, ונגישה יותר מטבע הדברים במעמדות הגבוהים. האב הזמין לביתו רבנים מוסמכים מבגדאד כדי ללמד את בניו ובנותיו תורה. עם אחד מהם, הרב יצחק בן שמעון, המשיכה פַרחָה ללמוד גם לאחר שנישאה בהיותה בת עשרים לסלימאן בן דוד ששון. בהמשך לימד הרב יצחק בן שמעון גם את בנה דוד, ואת שתי בנותיה, רחל ומזל-טוב.

בשנת 1894, עם מותו הפתאומי של בעלה סלימאן, עבר הניהול של חברת דוד ששון ושות', חברת המסחר הבינלאומית הגדולה של המשפחה, לידיה של פַרחָה – דבר יוצא דופן בתקופה שבה נדיר היה למצוא נשים במשרות ניהול ובזירה הכלכלית העסקית. עוד בימי חייו של סלימאן נהגה ללוות אותו למשרדים שלו ואף הייתה שותפה להחלטות ולקביעת מדיניות. התנהגות זו היתה פורצת מוסכמות על הרקע התרבותי-היסטורי של "תרבות הפורדה" בהודו (Purdah – מילה פרסית שמשמעה וילון או מסך). המושג מציין את הפרקטיקות הדתיות-חברתיות של סגרגציה בין גברים לנשים, שהגדירו את מצבן של נשים מוסלמיות והינדיות בהודו: סגרגציה מרחבית, שהתבטאה בהקמת מחיצות בתוך הבתים והבניינים על ידי קירות, וילונות ומסכים לשם יצירת מרחבים לנשים בלבד, ובכלל זאת הנוהג להתכסות מכף רגל ועד ראש במרחבים ציבוריים. הנוהג של פרחה ששון לנכוח במשרדי החברה של בעלה בימי חייו היה יוצא דופן, אם כי לא בלתי-מקובל לאישה ממעמד כשלה. ועתה, עם פטירתו, היה עליה לקפוץ קפיצה נחשונית לראש ההיררכיה של העסקים חובקי העולם של שושלת ששון הפטריארכלית, ולהיות מנהלת אישה בזירת פעילות קשוחה ותחרותית, מול צוות גברי שהתקשה לעכל את העובדה שאישה תיקח לידיה מעתה את ניהול עסקי המשפחה.

תוך כדי עיסוקיה הרבים המשיכה פַרחָה לקבוע עתים לתורה ורכשה ידע מרובה בתנ"ך, בהלכה, באגדה ובגמרא, וכן התמידה בפעילות ציבורית ופילנטרופית, שכללה מעורבות והתגייסות למען מטרות חברתיות ששאפה לקדם. כך, למשל, הייתה מעורבת במאבק נגד הכולרה, יחד עם מרדכי זאב חאבקין, בקטריולוג יהודי צעיר, שהגיע מאודסה לבומביי במטרה לפתח חיסון נגד המגפה  שהפילה מאות אלפי חללים בהודו. עד מהרה הפך חאבקין בן בית אצל פַרחָה, והיא תמכה בו והייתה שותפה עמו במאבק הדרמטי שהתחולל סביב החיסון, בין מי שתמכו בחידושים המדעיים לבין מי שאחזו בתפיסות דתיות-מסורתיות והתנגדו לחיסון, וכל זה בתוך ההקשר הסבוך של היחסים הקולוניאליים בין "מערב" ל"מזרח", בין בריטים להודים.

החל משנת 1901 הייתה פַרחָה נוסעת עם ילדיה לסירוגין מבגדאד ללונדון, שם קיוותה להשיג טיפול רפואי עבור בתה מזל-טוב, עד שב-1908 השתקעה בעיר ונשארה בה עד מותה ב-1936. זמן קצר לאחר שקבעה את מושבה באנגליה, הוכרה פַרחָה כמנהיגה וכסמכות מובילה של הקהילה הספרדית. ביתה הפך בית ועד לחכמים, גדולי תורה ואישי ציבור. התקיימו בו כינוסי מדע וכנסי צדקה, ובמידה רבה התרכזו בבית זה וסביבו החיים הציבוריים של יהודי בבל באנגליה. בלונדון המשיכה פַרחָה בפעילותה הפילנתרופית: סייעה בקליטת פליטים יהודים שהגיעו לאנגליה ממזרח אירופה ונתנה ערבויות שאפשרו את הישארותם במדינה; תרמה להקמת בית החולים היהודי הראשון בלונדון, "צדקה ומרפא", והניחה לו את אבן היסוד; הניחה את אבן הפינה לבית הכנסת החדש של הספרדים והפורטוגזים, "שער השמים" במנצ'סטר, ועוד. לאחר מלחמת העולם הראשונה הרחיבה את הסיוע גם לפליטים מרוסיה, פולין ובלגיה, ובכלל סייעה לארגונים וגופים רבים, יהודיים ולא-יהודיים כאחד.

אישה בבית המדרש

באנגליה מנשבות באותן שנים רוחות פמיניסטיות ערות: תנועת הסופרז'יסטיות נאבקת להשיג זכות הצבעה לנשים (זכות שבסופו של דבר הוענקה לנשים באנגליה בשנת 1918, אחרי כמאה שנות מאבק). התנועות הפמיניסטיות במערב נאבקות להעניק לנשים השכלה שווה לזו של הגברים; וירג'יניה וולף מפרסמת את חיבורה הפמיניסטי המכונן "חדר משלך" (1929), שעוסק בין היתר ב(אי) נגישות נשים לחינוך פורמאלי ולהשכלה גבוהה.

באפריל 1924 הוזמנה פַרחָה ששון לשאת את הנאום השנתי בבית המדרש האורתודוכסי לרבנים בלונדון, בשנה השבעים לייסודו, כיושבת ראש האסיפה השנתית. זו הפעם הראשונה, במהלך שבעים שנות קיומו של בית המדרש, שאישה נבחרה לפתוח את המעמד המכובד הזה ולדבר בפני קהל של רבנים ופרחי רבנות, במרחב שבו כאישה אין לה דריסת רגל של ממש והיא מנועה להשתתף בו, למרות למדנותה המוכחת. הדרשה שנשאה במעמד הזה היא טקסט מעניין שממנו אפשר לדובב במעט את תפיסותיה. ניכר בדבריה שהיא מודעת היטב לסמליות של הרגע ולהיסטוריות שלו. על ה"פיל הלבן" שבחדר – הדרת האישה היהודייה ממרחב בית המדרש, ההיעדר שלה מעולם הלמדנות היהודי – היא מצביעה כבר בפתיחה:

ראשית, אני חשה חובה להודות לוועד בית המדרש לדרשנים על ההזמנה להנחות את האסיפה הזאת. כשסר אדולף טאק אמר שלדעתו בשנה הזאת אני האדם הראוי ביותר להנחות את האסיפה, תהיתי אם מיום הקמתו של בית המדרש לא היה מקובל שאישה תנחה, ולכן עד היום לא קרה דבר כזה, למה כיבדו אותי כך? מצד שני, למה לא קרה דבר כזה ב-69 השנים עד היום? השבתי לעצמי, שמא גרסו המנהלים שהנחיית האסיפה השנתית נמשלה לפיטום הקטורת של בית המקדש, כפי שמופיע בגמרא במסכת כריתות: אחת לששים או לשבעים שנה הייתה באה של שיריים לחצאין – הרי אם שיריים של קטורת כשרים, וחצאין של קטורת כשרים, גם לאשה מותר להיכנס![1]

בתשובתה לשאלה הרטורית שהציבה מול הקהל הגברי רובו-ככולו, יוצרת פַרחָה אנלוגיה לטקס פיטום הקטורת בבית המקדש. על פי המסופר במסכת כריתות בגמרא, אחת לשבעים שנה השתמשו לצורך פיטום הקטורת בשאריות הבשמים שהצטברו מכל השנים שקדמו. שבעים שנות קיומו של בית המדרש לרבנים מעלה אצל פַרחָה את האסוציאציה לפיטום הקטורת בתלמוד, ובאירוניה מחודדת היא מדמה את הנשים לאותן שאריות, שאחת לשבעים שנה נמצאות טובות לשימוש כלשהו. ההצדקה-כביכול להזמנת אישה בפעם הראשונה אחרי שבעים שנה אישה על בסיס אותן "שאריות" של פיטום הקטורת ממחישה את האבסורד שבהדרה המתמשכת של נשים. הדימוי הקשה ורב-העוצמה של "אישה כשארית", הרבה מעבר להקבלה הקונקרטית, ועם כל ההומור הדק שיש בו, מציב כמראה ביקורתית צלולה את הסוגיה הטעונה של מעמד האישה ביהדות, באופן שלא ניתן להתעלם ממנה.

כדאי להתעכב קצת על אסטרטגיית ההקבלה האירונית שבה משתמשת פַרחָה, שכן זוהי אסטרטגיה דיסקורסיבית וספרותית המתבססת על כפילות. היא מייצרת מעין משחק מראות מתעתע של גילוי והסתרה, הן בגלל האי-ודאות באשר לטון ולעמדה של הדוברת, והן בשל המבנה הכפול המייצר את האירוניה – מבנה בו-זמני של טקסט גלוי וטקסט סמוי (subtext), שמשמעויותיהם מנוגדות זו לזו. "רגע, למה התכוונה הדוברת?" יתהה השומע ברגע הראשון. האם הדימוי הוא אירוני או שמא יש להבין אותו כפשוטו? האם פַרחָה מקבלת את מעמדן הנחות של נשים ומשלימה אתו, או שהיא מתריסה כנגדו ומצביעה עליו כטעון שינוי?

כוחו של המבע האירוני בכך שהוא משאיר על כנו את המשמעות הגלויה לצד המשמעות הסמויה המנוגדת לה. הוא מאפשר להביע ביקורת ובד-בבד להישאר בתוך המסגרת בלי לשבור את כלליה; לחלחל אל התודעה את הטקסט הסמוי תחת מסווה של טקסט גלוי נוח-לשומעים. הדיבור האירוני מאפשר לפַרחָה לנסח טקסט חתרני אך לא מהפכני, המבקר "מבפנים" ומתוך אהבת התורה והמסורת. שכן אל מול הכוח הביקורתי והרצון לשנות עומד כוח המסורת, שפַרחָה מבקשת בכל מאודה לשמור אותה מפני פגעי הזמן והשינויים המתמידים.

פַרחָה מודעת היטב לרוחות המנשבות. תחושת האחריות והמחויבות שהיא חשה כלפי המסורת, בעידן שבו נטישתה הוא תופעה נפוצה, חזקה עבורה לא פחות מן התודעה הנשית הביקורתית שלה, המתקוממת כנגד שקיפותן של הנשים במסורת שאותה היא אוהבת ומקדשת. התנועה המתוחה בין תודעת הצורך בשינוי לבין הרצון לשמור ולשמר מייצרת על כן דרשה מורכבת ורוויית ניגודים. כך, למשל, בהמשך דבריה היא מספרת על התפקיד המיוחד שהיה לנשים בתקופת התלמוד – "הנשים מטפטפות שמן על ראש חכמים" (על פי בבלי כתובות, יז ע"ב), וכך חוזרת למקם אותן במקום המסורתי של "עזר כנגד", חיוני ככל שיהיה. בסוף הדרשה היא אף פונה אל רבני ותלמידי בית המדרש שהם לדידה "שומרי העיר" ומגיני העם היהודי בלימודם היומיומי בתורה – ומאשרת מחדש את מעמדם הבלעדי ואת מעלתם:

על פי סיפור עתיק בירושלמי חגיגה, פרק א הלכה ז, שלושה חכמים ביקרו בעיר וביקשו שיבואו לפניהם שומרי העיר. באו לפניהם אנשי מועצת העיר, והרבנים שאלו בתדהמה 'אינכם יודעים מי" הם שומרי העיר שלכם? הם לומדי התורה ומלמדיה'. האמת שלפני מאות שנים היא האמת היום. בני התורה, אלה שלומדים ומלמדים את התורה, שמפיצים את דבר ה׳, הם שומרי עמנו האמיתיים."

ומנגד, אם נחזור אל פתיחת הדרשה, נגלה כי אחרי הדיבור על נשים כ"שאריות" מבצעת פַרחָה מעבר חד אל דמותה של דבורה, ומצביעה עליה כעל תקדים מובהק לכך ש"גם לאשה מותר להיכנס!":

"הרי אם שיריים של קטורת כשרים, וחצאין של קטורת כשרים, גם לאשה מותר להיכנס! לכך יש גם תקדים בתנ״ך, כאשר בשעת משבר אמר ברק לדבורה אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ (שופטים ד ח). לאחר הניצחון דיברה דבורה לפני בני ישראל ואמרה (שופטים ה ב) בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, ואני אחיל דבריה על המעמד הנוכחי: בְּהִתְנַדֵּב עָם, כאשר הגברים הזמינו אותי להנחות היום, אני אומרת בָּרֲכוּ ה׳. ואמשיך במילותיה של דבורה: שִׁמְעוּ מְלָכִים [וחז"ל אמרו במסכת גיטין סב: "מאן מלכי? רבנן"] הַאֲזִינוּ רֹזְנִים אָנֹכִי לַה׳."

כאן מתבהר המהלך הרטורי המתוחכם של פַרחָה: היא מתחילה את הטיעון במקום ה"נמוך" ביותר, בהשוואה בין נשים לשאריות פיטום הקטורת, כדי לפתוח את הדלת לכניסתן על דרך ההקבלה: מה שיריים של קטורת כשרים – כך גם נשים כשרות להיכנס לבית המדרש. לאחר שהכניסה את הנשים לבית המדרש על תקן "שאריות", היא מבצעת מעין "דילוג" אל הקצה השני, אל דבורה, אב-טיפוס של מנהיגה חזקה בכל הזירות ה"גבריות" – שופטת, מצביאה ונביאה. בדילוג זה היא מפריכה מניה וביה את הדימוי של נשים כשאריות. התקדים של דבורה מאפשר לפַרחָה לבצע קפיצה נוספת, קפיצה אליה-עצמה ואל "המעמד הנוכחי", ולהמשיך "במילותיה של דבורה". המעשה הסמלי של דיבור במילותיה של דבורה הוא רגע שבו מנצחת התודעה-העצמית של פַרחָה כמנהיגה המכירה בערך עצמה ומשמיעה את קולה בבהירות, ללא מחסומים.

***

היום שמה של פַרחָה ששון מוכר מעט מאד, והאזכורים המועטים אודותיה עוסקים בה בעיקר כבת למשפחת ששון המפורסמת, בחיבורים ובביוגרפיות שנכתבו על המשפחה שכונתה "הרוטשילדים של המזרח". הפער בין הדמות רבת ההשפעה המצטיירת מן הציטוטים שלעיל (שהם מועט המחזיק את המרובה), לבין האנונימיות היחסית שלה – מעלה בחריפות את סוגיית מקומן של נשים ספרדיות-מזרחיות (ונשים בכלל) בקאנון הספרותי ובזיכרון ההיסטורי היהודי והישראלי.

תודותיי ל"רבות: נשים מחברות מסורת"; וכן למר נתן סלימאן ששון, ראש מכון אהל דוד ששון, על הרשות להשתמש בתמונות.

 

הערות שוליים

הציטוטים כאן ולהלן מדרשתה של פרחה ששון לקוחים מתוך:

Sassoon Flora, Address delivered on Speech Day of Jew's College, London, 9 Nissan 5684 (April 13, 1924), Oxford University Press.

מאנגלית: סיימון מונטגיו.

השארת תגובה