באתר חדשות 13 נכתב על הסדרה "המרוקאים החדשים" של אבישי בן חיים, שהיא עוסקת "במרוקאים שחוזרים לשפה המרוקאית, לתרבות המרוקאית, ללבוש המרוקאי ולזהות המרוקאית", ושהיא מציגה את השינוי בדימויה העדה "מראשית העלייה בשנות החמישים, כשסומנה כאיום המזרחי המובהק ביותר על הסדר הרצוי, ועד היום, כשבעיני רבים המרוקאית הפכה למיינסטרים בחברה הישראלית".

שלוש הכתבות החדשותיות הקצרות המרכיבות את הסדרה מציגות את בשורת המתינות הדתית והפוליטית שמביאה ה"מרוקאיות" לחברה הישראלית: "ניהול סובלני של חיים משותפים בעולם מודרני, במדינה ישראלית בסביבה ים תיכונית".

יש אירוניה גדולה במזרחים המתנגדים בנחרצות לכור ההיתוך האשכנזי שנכפה על מזרחים, אך מקדמים כור היתוך פנים-מזרחי, קובעים "סרגלים" למיהו מזרחי ומי לא

אין חידושים של ממש במסרים של הסדרה. יחד עם זה, ההקשר הפוליטי הנוכחי שבו שודרה – ובו גם המחלוקת העזה שניטשה סביב התזה של בן חיים על אודות "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה" – יש בו כדי להאיר בצורה חזקה כמה כשלים וסתירות פנימיות בכמה ממופעיה העכשוויים של פוליטיקת הזהויות המזרחית.

גילוי נאות: אני עצמי שותפה פעילה בפוליטיקת הזהויות המזרחית במחקר, כתיבה והוראה על יהדות ארצות האסלאם, ובחתירה להכללת היהדות הספרדית-מזרחית במרחבי הידע, החינוך והתרבות, בתודעה ובזיכרון הקולקטיביים שלנו. פוליטיקת הזהויות המזרחית מבקשת לתקן עוולות ממשיים, חברתיים-כלכליים ותרבותיים, והיא מבוססת על ההכרה בכך שמאבקים לצדק חברתי חייבים לקחת בחשבון את הקשר המתקיים לעתים קרובות בין זהות לבין מעמד. אבל בכמה ממופעיה העכשוויים מתגלים כשלים – בין אם הם אינהרנטיים ובין אם הם תוצאה של מניפולציות בשירות אג'נדות פוליטיות כאלה ואחרות.

מזרחיות היא ריבוי

כשל מרכזי של פוליטיקת הזהויות המזרחית היא ההכללה המהותנית. ה"מזרחים", שעצם הבנייתם כקבוצה אחידה והומוגנית היא בכלל תוצר של האוריינטליזם האשכנזי, ניכסו את ההבניה החיצונית הזאת כדי ליצור קולקטיב שנאבק על צדק ושוויון. אבל בצד הצורך בהאחדה לשם יצירת קולקטיב, למבט המאחיד וההומוגני יש מחירים.

בתחומים כמו תרבות, ספרות ואמנות, חינוך ומחקר אקדמי – היופי הוא בריבוי, בהיסטוריות המגוונות, בריבוי הקולות העולה מן השירה והספרות שנכתבה ונכתבת בידי מזרחים, בריבוי העמדות הפוליטיות ועוד. אל לו לפוליטי "לבלוע" אל תוכו את הריבוי הזה ולהפוך אותו לעיסה אחידה וחסרת גוונים וניואנסים בתוכה. יש אירוניה גדולה במזרחים המתנגדים בנחרצות לכור ההיתוך האשכנזי שנכפה על מזרחים, ובד-בבד מקדמים מהלך של כור היתוך פנים-מזרחי, קובעים "סרגלים" למיהו מזרחי ומי לא, מי מזרחי-כאילו או "משתכנז".

בסדרה "המרוקאים החדשים" מייצר המבט המאחיד והמכליל דלות של ייצוג. בצד ההתעלמות מביטויים מגוונים ומרתקים בתחום התרבות (שאותם תיעדה היטב מירב אלוש-עברון במאמרה הזהו המרוקאי החדש?), בולטת ההתעלמות של בן חיים מהיסטוריה ארוכה וחשובה של מאבקים חברתיים לצדק ושוויון שאותם הובילו ומובילים מזרחים בכלל בחברה הישראלית, והנה רק כמה דוגמאות: המאבק בואדי סליב, הפנתרים השחורים, מפלגת ש"ס בראשיתה, הקשת הדמוקרטית המזרחית, "הלא נחמדות-לא נחמדים" במאבקים לדיור ציבורי ונגד פינוי תושבי גבעת עמל וכפר שלם, עמותת עמר"ם הנאבקת להכרה צדק וריפוי בחטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן, המאבקים של מרכז "תמורה" בתחום המשפטי, ועוד. בכל המאבקים הללו לריפוי ותיקון עוולות, ככל שהייתה מעורבת פוליטיקת זהויות היא הייתה כרוכה ללא הפרד בתפיסה כוללת ואוניברסלית של צדק חברתי, בשמם של ערכים משותפים לכלל החברה, מעבר להבדלי הזהויות. בזה היה כוחה.

מדוע אין איזכור של ממש בסדרה להיסטוריה של המאבקים החברתיים האלה? קשה לומר. אולי כי הנכחה של ההיסטוריה הזאת הייתה הופכת את דימוי "המתינות המרוקאית" המיינסטרימית למורכב יותר. דימוי זה, הרלוונטי לממד היהודי ולזהותם הדתית של מזרחים, כנראה פחות מדויק בהתייחס למאבקים חברתיים, אשר נובעים תמיד מביקורת חריפה ונוקבת על הממסד, על הפערים בין רטוריקה לפרקטיקה ועל יחסי הכוח. יש לציין שבן חיים עצמו אומר ברגע מסוים בסדרה שטענת המתינות היא "טענה בעייתית", אלא שזו נשארת אמירה אגבית, תלויה באוויר ולא מפוענחת, ללא שום הסבר מה בעייתי לדעתו בטענה הזאת.

נדמה שגם בנוגע ליחס המזרחיים כלפי הציונות, נוח יותר להתעלם מן המאבקים המזרחיים והביקורת החברתית שמתלווה אליהם, שכן הם סודקים את ההשטחה של ריבוי הקולות המזרחיים גם בעניין זה. בניגוד לעמדה דיכוטומית שהימין הפוליטי מתאמץ מאד להפיץ, על פיה אתה או ציוני או אנטי-ציוני, ללא שום גווני ביניים, הרי שהקולות המזרחיים משרטטים מנעד מגוון ודינמי, מן הקצה הפוסט-קולוניאלי (שיח שאפשר לדחות את מסקנותיו, ועם זאת מזרחים רבים מקבלים חלק מן ההנחות שלו) ועד הקצה הימני.

התזה של בן חיים מוציאה שם רע לציבור המזרחי: אם כאלה שאינם מבחינים בין ממלכתיות לאנטי-ממלכתיות, ואם כאלה שנאבקים בהגמוניה, ללא הבחנה ערכית

אפשר אולי למצוא בסדרה רמז דקיק למנעד הזה, בשיחה של בן חיים עם עמוס נוי, המסתייג משיר הסיום של הסרט "קזבלן", "כולנו יהודים", בעוד שאבישי מתרגש מן השיר. אבל ככלל, הסדרה מחמיצה את מרחבי הביניים שבהם ממוקמים מזרחים רבים, ובתוכם האפשרות המעניינת של ביקורת הציונות מבפנים, מנקודת מבט חברתית או יהודית.

הזהות המזרחית, גם זו המרוקאית, איננה אחת. אם יש בשורה למזרחיות היא נמצאת בעצם הריבוי הזה. כל ניסיון להאחיד את הריבוי מצמצם את המופעים והביטויים המגוונים של המזרחיות והופך אותה ללא-מעניינת, ולכזו שאינה משקפת את המציאות המורכבת.

המונוליטיות שהסדרה מציגה ביחס ל"מרוקאים החדשים" היא המשך לחלוקה המונוליטית של אבישי בן חיים בין "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה". התזה הזאת מבלבלת ומתעתעת, שכן יש בה הרבה מן האמת: אכן, מזרחים מונעים על ידי אתוס חזק של ממלכתיות; אכן, יש עדיין מאבקים בין הגמוניה אשכנזית לפריפריה מזרחית; אכן, המערכת המשפטית היא אחד מביטויי המאבק הזה: אין בה ייצוג מספק לכלל הקבוצות בחברה הישראלית, עניין הדורש תיקון מזה זמן רב.

יחד עם זאת, החלוקה בין "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה" משטיחה את המציאות, שהיא מורכבת ומגוונת הרבה יותר משני מחנות הומוגניים העומדים במאבק זה מול זה ומתחלקים באופן דיכוטומי ונוקשה בין "מזרחים מסורתיים" ימנים לבין "אשכנזים ליברליים" שמאלנים. למעשה, די בכך שיש מעט מזרחים שאינם נכנסים לסכימה (והעניין לא נבדק מספרית) כדי להפריך את קיומה של חלוקה כל-כך חותכת.

אל מול מציאות שבורה

אך הבעיה הגדולה יותר היא ההתעלמות מכך שאין אלו ימים כתיקונם, ואנו נתונים במשבר מנהיגותי וחברתי. אלו ימים רעים וקודרים, שבהם משבר בריאותי מצטרף לשבר כלכלי, פוליטי ומנהיגותי, וכל אלה ביחד יוצרים מציאות שבורה ורוויית סבל. מפתה מאד להמשיך להתנהל כאילו העולם לא התהפך, אבל המוני בתים, ברגע הזה ממש, חווים אי-ודאות, פחד ממה שעתיד לבוא או מתמודדים עם קריסה המתרחשת כאן-ועכשיו. בתוך הפחד ואימת הקריסה, הקושי, המצוקה והמשבר – מתרחש ליקוי מאורות מוסרי של המנהיגות שלא ידענו כמותו.

בן חיים טוען שהעמדה של "ישראל השנייה" היא ממלכתית. אבל חלקים רבים בציבור המזרחי חשים שהמציאות היום היא שאין שום דבר ממלכתי בשיסוי חלק אחד מן העם בחלק אחר ובעידוד של דמוניזציה הדדית. אין שום דבר ממלכתי בהבניה שיטתית ומכוונת של שנאה בין מחנות ובפירוק של כל מה שמחבר בין קבוצות שונות בישראל. אין כל ממלכתיות בניסיון לקעקע לגיטימיות של מחאה, בהחלשה מסיבית ושיטתית של מוסדות דמוקרטיים, לא מתוך מטרה לתקן יחסי ייצוג הגמוניים. אין שום דבר ממלכתי בשחיתות.

לכן בסופו של דבר התזה הזהותית של בן חיים מוציאה שם רע לציבור שבשמו הוא מבקש לדבר: אם כציבור עיוור שאינו מבחין בין ממלכתיות לאנטי-ממלכתיות, ואם כציבור אופורטוניסטי שנאבק בהגמוניה האשכנזית בכל-מחיר, ללא הבחנה ערכית.

פוליטיקת זהויות במיטבה היא פוליטיקה של הומניזם עמוק: משמעותה נובעת מן הבסיס המשותף, מבלי שזה יטשטש הבדלים ויחסי כוח בין קבוצות. היא נאבקת להשגת הזכויות של קבוצה מסוימת בשם תמונה של חברה ראויה ומתוקנת לכל אזרחיה. ללא תשתית ערכית משותפת, גם אם רזה, לא יצלחו המאבקים על הכרה. אך הנה, דומה שלמרבה הצער הפכה פוליטיקת הזהויות למכשיר יעיל לזריעת פירוד ושנאה בין קבוצות שונות. מסתבר שאפשר להפוך אותה לאמצעי לנרמל את הלא-נורמלי, לפורר את החוטים השבירים והדקים שעדיין מחברים בינינו.

בוודאי שאין לעצום עיניים מול יחסי הכוח, הגזענות ומכל מה שדורש תיקון. אבל ההתנגדות האמיתית הדרושה עכשיו היא ההתנגדות המשותפת, חוצת-הזהויות. המאבק הדרוש הוא לטובת חיזוק קווי החיבור והשותפות וסדיקת קווי ההפרדה שמשרתים את מי שכנראה לא ממש מתעניינים בנו. עלינו להיאבק על זה שיישאר לנו בניין שלם, שבו נוכל בהמשך את המאבקים הפרטיקולריים שלנו.