מאז כינונה של הממשלה הנוכחית, הציבור הליברלי בישראל לכוד בין שני קטבים סותרים. מחד, תנועת מחאה נחושה שנאבקת לבלימת ההפיכה המשטרית ולהשבת החטופים; מנגד, תנועה שקטה והפוכה של הגירה וזניחת המאבק. האפשרות הריאלית כי גם בבחירות הבאות המנדט יוותר בידי נתניהו, מעוררת חרדה עמוקה מפני קריסה סופית של המשטר הדמוקרטי-ליברלי והמרתו במשטר סמי-דיקטטורי.
הדילמה שבין מאבק להגירה היא הכרעה קיומית על דמותו של האדם כיצור מוסרי ופוליטי במדינה שמשנה את פניה. הבחירה לעזוב מהדהדת את היסוד הקמאי של "היהודי הנודד" – אותו אידיאל מודרני הממיר מולדת ריאלית בטקסטים ובאידיאות. כפי שכתב היינה, התנ"ך הפך ל"מולדת מיטלטלת". גם כיום, הוגים פוסט-ציוניים מוקסמים מרעיון הגולה ומבקשים לכונן "מלכות שמיים פנימית" במרחב של זרות. הגלות, שנתפסה בעבר כעונש, הופכת עבורם לייעוד.
הציונות ההיסטורית דחתה את דמות ה"לופט מענטש" (האדם הרוחני) לטובת היהודי הריאלי, הנטוע בקרקע ושותף לעיצוב חברה ראויה. הישראלים שצמחו כאן חיו את תרבותם בטבעיות, ללא צורך בגודש תיאורטי. אולם מי שיבחר להגר, יגלה שזהותו תלויה מעתה בזיכרון ובמיתוסים שיוצפו לקדמת התודעה. ללא מאמץ מודע כזה, זהותו הישראלית תהפוך לחוויה שולית שתתפוגג כליל אצל ילדיו, שיגדלו בסביבה זרה.
האדם הוא יצור לשוני המתרגם את מכלול חוויותיו לשפה, המייצרת מרחב משמעויות משותף לכל הנוטלים בה חלק. אכן, מהגרים רבים יוצרים מושבות ישראליות, באמצעותן הם מבקשים לחוות את הביתיות שבמולדת הריאלית, ולהחיות את השפה העברית. אולם, החייאה מלאכותית זו דינה לגווע. כפי שכתב טשניחובסקי, האדם "אינו אלא תבנית נוף מולדתו" ולכן חיים במרחבים גיאוגרפים פוליטיים הנעשים למולדת, נותנים את אותותיהם במיתוסים בזיכרון ובשפה ההולכים ונדחקים אל השוליים.
גם חייו של מי שיישאר כאן במצב בו השלטון יוותר בידי נתניהו יהיו רצופי אתגרים: שלטון סמכותני בראשותו, פוגע בחברה, ומפרק אותה מערכיה; הוא רואה במרחב הציבורי אויב פוטנציאלי, ולפיכך עושה כל אשר לאל ידו לפורר את הנוכחות האנושית המתממשת בו. תחת זאת הוא הופך את המרחב הציבורי למרחב טקסי של נאמנות, בסגנון האופייני למשטרים טוטליטריים.
הקושי שמשטר זה מעורר כלפי היסוד האזרחי, שלפיו האדם הוא הריבון, עלול להוביל את האדם להתכנסות פנימה ולהתנתקות מהקשרים הפוליטיים. אבל, זהו רגע המבחן בו נתבעים היחיד והחברה לממש את חירותם, לסרב לרוע ולהיאבק יחדיו על חיים ראויים. התייצבות בלב הקיום מבטאת את ההכרה שמאבק על הזהות מתחיל רק כאשר האדם מודע לחובתו להתייצב במציאות הממשית. התייצבות המחייבת אותו לדחות על הסף את התשוקה למציאות אידיאלית. אכן, מי שמצפה לשלמות אידיאלית, שולל את הקיום האנושי, את הצער, האימה שקיימים בהם. הוא שולל גם את החירות ואת התקווה. מאבק זה מותנה בפנייה אל הרֵעוּת, והזיקה הבין אנושית, המבטאת חמלה והכרה בערך התרבות כיסוד מכונן של הקיום האנושי. מאבק זה המיוסד על תקווה, הולך ומעצים את התקווה. עוצמה זו תוביל למאבק חסר פשרות בשלטון המנסה לפרום את רקמת החברה.
מי שלא למד כל זאת מן ההיסטוריה היהודית והציונית של מאבק ברוע, והמבטא נטילת אחריות על החיים, ראוי שילמד זאת מאזרחי ישראל הערבים. הללו חווים מאז קום המדינה, על כל צעד ושעל, זרות וניכור מצד השלטון. למרות הכול רובם המכריע נותרו דבקים באדמתם. זוהי עמדתם העקרונית: ביתו של האדם הוא המקום שבו עצי הזית שהם "תבנית נוף מולדתו", נטועים. המונח, "צומוד" היינו דבקות במקום, משקף נכונות לחיות בתנאים קשים. מונח זה לא מבטא רק עמדה פוליטית; הוא משקף התייצבות קיומית של במולדתו, שהיא ביתו. המאבק של החברה הערבית אל מול הפשיעה הגואה, היא ביטוי מובהק לצומוד זה: מאבק זה הוא קריאה מחודשת לזיקה ושותפות של כל האזרחים למאבק על חיי אנוש ראויים. הוא אמור לבטא אמון עמוק באדם וביכולתו להתגבר על כל רוע.
צו השעה הינו "צומוד" כלל-ישראלי: כאן ביתנו וכאן ננטעה זהותנו החיה ונושמת; כאן אנו יוצרים את הזיקה בין ההווה לעבר ולעתיד של חיינו כבני-אדם מוסריים, כישראליים, יהודים-וערבים. ביטוי מרגש לתובנות אלה נתן יהודי עמיחי: "אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר שִׁיר הַלֵּל לְכָל מַה שֶׁנִּשְׁאָר/ פֹּה אִתָּנוּ וְלֹא עוֹזֵב וְלֹא נוֹדֵד כְּצִפּוֹרֵי הַנְּדוֹד״.
